בואי - אלבומים

[arieltr]

בואי - אלבומים

טוב אז בימים האחרונים עשיתי קצת סיבובים חוזרים ונשנים, כדי לגלות מה בעצם האלבום המועדף שלי אצל דיויד. ההפתעה (העצמית!) הגדולה לא הייתה זהות האלבום הכי טוב לטעמי של דייויד, אלא דווקא להביט על הרשימה ולראות איה ממוקם האלבום הכי (כנראה) פופולרי שלו - זיגי, אצלי.
סך הכל שבעה אלבומים של בואי יש ברשותי, כך שאני ממש לא מכיר את כל אלבומיו, אך מן הסתם אלה אלבומים משנות השבעים. זה מה יש.

אז יאללה, נלך על הממצאים האישיים (גם אם המשימה ילדותית משהו), וכמו שאומרים - "להלן התוצאות":
1. האלבום המועדף עלי ביותר - The Man Who Sold the World. ללא ספק אצלי. כקבוצת שירים האלבום הזה עובד לי הכי טוב, רצועות פנטסטיות אחת אחת, אלבום אדיר. למיק רונסון יש חלק נכבד לכך.
2. ובכן, במקום השני יש לנו תיקו. שני אלבומים שאני מאוד אוהב, Hunky Dory וגם Low. סה"כ אלבומים שונים מאוד אבל עושים לי את זה באותה מידת הנאה. The Bewlay Brothers מצד אחד, Sound and Vision מהצד השני, ובכלל כל הרצועות בשניהם נהדרות.
3. Space Oddity - אלבום פנטסטי וממש לא רק בגלל שיר הנושא שנחרש ברוורס עד לירח. Cygnet Committee ברור, אבל Memory of a Free Festival זה השיר של האלבום מבחינתי. ויש באלבום גם שירים ענוגים קצרים יותר.
4. The Rise and Fall of Ziggy Stardust - רק עכשיו מגיע לרשימתי הפרטית ובלתי מחייבת בהחלט. אין מצב שהאלבום הזה יותר טוב מארבעת האלבומים לפניו ברשימה. ניסיתי, תאמינו לי, אבל אין מצב.
5. Aladdin Sane - חיה מוזרה האלבום הזה, מסתיר בתוכו רצועות מעניינות מאוד.
6. Heroes - בזכות היכולת המדהימה של פריפ להשתתף באלבום של בואי ולהשאיר את זה אלבום של בואי. .

יאיי דיויד בואי.

 

[Celluloid Hero]

זיגי זג

כותרת קצת מבלבלת. כי אני עדיין חושב, שזיג סטארדאסט, הוא האלבום הכי טוב של הבוייאי, בדיוק כמו שחשבתי כשהייתי בן 15 והכרתי רק אלבום אחד שלו. שמע, זה אלבום עם מלודיות אדירות, כנראה מהאלבומים הטובים בתחום הזה של כתיבת פופ מלודית. ולצערי שום דבר לא יכול להחליף כתיבת מלודיה טובה, אפילו שבואי ניסה גם ניסה. אבל האיש- כוחו האמיתי היה במלודיה. זה גם כנראה האלבום היחידי של בואי בו אין שום טרק מבוזבז ומתקבלת תמונה שלמה ומושלמת לאוזניים שלי, גם כשמתחשבים באפקט הגלאמי-דרמטי- סוף העולמי - שלו בחשבון. זה עובד לגמרי ,אפילו אם בצורה קריקטורית סאטירית-משהו , ולרגע לא מרגיש מאולץ.

אגב, נזכרתי שהברמלאי פעם אמר שלדעתו לבואי אין אלבום מושלם (כן, זה הכי קרוב מעכשיו שיהיה לנו פה אי פעם לברמאלי- אני, שמנסה להזכר בדברים שהברמאלי אמר פעם. ואגב המשפט הזה- מעציב אותי הרבה הרבה יותר מפרישתו של בואי מכדור הארץ....). anyways, זה נכון בראייה ברמלאית שכזאת, במיוחד ש Low היה אהוב עליו. אבל- גיליתי לאחרונה- שכן אפשר ליצור אלבום מושלם, לפחות עם משתמשמים בשני אלבומים כדי לעשות את זה. במיוחד כששניהם מבקשים את זה כל כך . אני מדבר על heroes ו low. בחיאת, שניהם נוצרו באותה שנה, בו זמנית כנראה,עם אותו הסאונד הכאוטי-נוייזי-מסודר שכזה, ואם בואי היה קצת דואג לעסק המלודי, כמו שדאג בתקופת זיגי, אני מבטיח לכם, שתוך ניקוש עשבים ופילרים משמימים, שבסוף היה נוצר לנו האלבום המושלם - ה low heroes. מאש-אפ מושלם נטול הקישקוש האמביינטי שמופיע בסוף heroes, לטובת הקישקוש הקראוטי האדיר שמופיע ב low. כשהכל נחתם עם the secret life of arabia - גרוב תחיית המתים המושלם ביותר שבואי כתב. ואני די בטוח שזה בכלל לא נושא השיר, אבל למי 'כפת. אפשר לדמיין את הזומבים מרקדים בזמן שהם לועסים את הבשר שלך למוות וזה מה שחשוב.

תראו, זאת הבעיה אמיתית עם בואי, האיש הרג את עצמו כל כך הרבה פעמים באלבומים שלו, ובצורה עדיפה כל כך על מה שהוא עשה לפני כמה ימים, שזה קצת נהיה Overkill כל העסק, לא?

סתם . בקיצור זיגי לוקח בקלות. ויאללה -
lets dance
(to our graves..)

 

[ציףציף1000]

לאן נעלם באמת ברמלי?

ואיפה המנהל?

 

[Celluloid Hero]

אין לי מושג

בטח בואי ידע לאן נעלם הברמלאי. אבל הוא לקח את הסוד הזה איתו.
&nbsp
&nbsp

 

[ציףציף1000]

בדיוק עכשיו שמעתי קטעים מראיון עם קמיל פאגליה ב-BBC

שמסתבר שהושפעה קשות מבואי, מאז שמעה לראשונה את space oddity בשנת 1969 והבינה, בו במקום, שהסיקסטיז נגמרו ועידן אחר החל. כל כתיבתה ההתחלתית הושפעה ישירות ממה שבואי עשה אז, בתחילת שנות השבעים. אבל זאת לא הנקודה. היא אמרה דבר אחד שאני מסכימה אתו לגמרי: הדיון והניתוח של היצירה של בואי עדיין לא התחילו, בכלל. היינו, רק ממרחק הזמן נוכל אולי להעריך יותר נכון, ולהבין, מה היתה כוונת המשורר. בואי כל כך הקדים את זמנו - לא רק מוזיקלית אלא גם בתחומים אחרים, ובעיקר קונספטואלית - שבזמן אמת פשוט לא ידעו איך לאכול אותו, למרות הלהיטים. התפישה של האלבומים שלו - ובכלל מה שהוא עשה - תשתנה מאוד בעתיד, כפי שהיא השתנתה כבר כעת, יחסית ליחס שקיבל כאשר אלבומיו יצאו בתחילה, במיוחד המוקדמים שבהם. למרות שיתופי הפעולה הרבים במהלך הקריירה שלו, בואי חי ויצר בבועה שהוא עצמו בנה, כאשר כל שותפיו ליצירה - נגנים, מאפרים, מלבישים, במאים, צלמים וכו' - היו למעשה השותפים שלו בבניית הבועה הזו. לכן לדבר במונחים של אלבומים אפילו לא מתחיל לגרד את פני השטח. אלבומים היו רק חלק מהשדרים שהחייזר הזה שלח לכדור הארץ (גם אם הוא "לא ידע שהוא כזה", כמאמר השיר), יחד עם המראה שלו, נכון לאותו רגע, הכוראוגרפיה, אפילו מקום מגוריו ברגע נתון. בואי הינדס את עצמו, את יצירתו, ובסופו של דבר, את העולם בכלל.
&nbsp
אחד מהרפרנסים שחוזרים בראיונות ומאמרים רבים בשבוע האחרון, הוא להופעה של בואי והעכבישים ב-top of the pops ביולי 1972, עם "סטארמן", שהיה הסינגל שלו אז. TOTP היתה תוכנית המצעדים הטלוויזיונית של ה-BBC. כל שבוע, היו מביאים את האמנים שהסינגלים שלהם היו ב-20 הגדולים, להופעות חיות בפני האומה. לא היו אז כבלים, וכל המדינה ישבה לראות את התכנית. הרייטינג היה, כך אומרים, בין 20 ל-30 מיליון צופים, כל שבוע, באותם ימים. מדורת השבט. ומול מדורת השבט הזו, שרק לאחרונה עברה משחור לבן לצבע, בואי, רונסון והחברים הציגו צבעוניות משוחררת, בלתי-מתנצלת ומהפכנית. קשה להסביר לדור של היום עד כמה הם היו אנטי-קונפורמיים, שוברי מוסכמות ומחוללי רעידת אדמה. וזה לא רק המוזיקה עצמה - שהיתה בעצם רק תוצר-הלוואי - אלא כל הפרזנטציה שלהם, כולל הבגדים, האיפור והתנועות. רגע אחד, ככל הנראה נחרת במוחם של כל הצופים (הצעירים) של התוכנית, ומוזכר בראיונות ומאמרים (בריטיים) רבים בימים האחרונים: הרגע שבו בואי מניח את זרועו על כתפיו של רונסון העומד בצמוד לו, במחווה של אינטימיות בין גברים שלא נראתה קודם לכן בטלוויזיה הבריטית. (ב- 1:02, ושוב, בתקריב, ב-2:17). (בעלי זכרון טוב אומרים שמיק וקית' היו עושים את זה בהופעות באותם ימים - 1972 – אבל אלו לא שודרו בטלוויזיה). חצי דקה אחרי זה, (ב-1:39) בואי שר I picked on you כאשר הוא מצביע ישר אל המצלמה – אל הצופים. נערים ונערות בכל רחבי הממלכה, קלטו את המסר: אתם חושבים שאתם מוזרים ואף אחד לא מבין אותכם? גם אני מוזר כמוכם - וזה בסדר גמור להיות "שונה". המסר האוניברסלי הזה היה פשוט חסר תקדים, מהפכני, בעולם הפופ שעד אז קידש את החוויה הקולקטיבית. כל כך פשוט, כל כך גדול.
&nbsp
בישראל, לא היה לכל זה שום הד - כמעט. אני זוכרת במעורפל ש"סטארמן" היה להיט, וגם את space oddity היו משמיעים ברדיו. גם all the young dudes היה מושמע לעיתים קרובות, בביצוע של מוט דה הופל - אבל מי ידע שזה שיר של בואי? (לא אני). בהעדר סיקור טלוויזיוני בארץ של פופ לועזי, מעטים ידעו אז איך נראים האמנים שהושמעו ברדיו - וכך היה גם עם בואי - בערך. ב"להיטון", שהיקף המכירות שלו אז לא ידוע לי, היה סיקור (דל) של בואי בזמן אמת. למעשה, הם פרסמו כתבה (כנראה מתורגמת) עליו עוד בסוף 1969(!). יצא לי לראות, בסוף 72 או תחילת 73, כתבה נוספת עליו במגזין, שכללה ראיון אתו בעת שהיה בטור בארה"ב עם זיגי סטארדסט. אני לא זוכרת אם הכתב היה ישראלי, או שזה היה מתורגם. אבל מהתמונות, שהיו בשחור/לבן, היה ברור שמדובר במישהו רחוק, רחוק מהמיינסטרים. בין היתר אני זוכרת (במעורפל) שהראיון דן בתגובה העויינת שקיבלו העכבישים מהקהל האמריקאי. האמריקאים פשוט לא הבינו את זה, וגם לקהל הישראלי בואי הוצג כ"חייזר" משונה, שובר מוסכמות. הרבה מים זרמו בתמזה - ובירקון - מאז.