בואו ואספר לכם
על האושר שלי, האושר הפרטי שלי. איך הכול התחיל? הזמנה ליום הסטודנט הונחה על שולחני, יום ה'- אתמול. חשבתי מממ..עם מי אלך השנה? הבחור שהלכתי איתו בשנה שעברה כבר לא יילך איתי כנראה לשום מקום.. ולבד לא רציתי לסחוב עצמי. אז הזמנתי שלוש חברות קרובות שני ידידים נפלאים ויזיז אחד רחוק, כשבפי ההודעה מפתה "כדאי לבוא, יהיה אייל גולן, רמי קליינשטיין, וחשוב מכל עידן רייכל והפרוייקט..." מיותר לציין שכולם נורא התלהבו והתרגשו, גם ממה שעומד להיות וגם על ההזמנה עצמה, הם כל כך חמודים.. רק מה? הם לא יכלו להגיע. אילוצים. אז נעצבתי, ולקח לי בערך שעה להפסיק לרחם על עצמי. שעה יותר מידי. כי פתאום נזכרתי שיש לי אותי. שאני אפסיד את הרגע שבו אשלח לעידן רייכל נשיקות באוויר? ואת רמי שלי? אז לבשתי את החולצה שאני אוהבת, זו שציירו לי עליה בפסטיבל ערד לפני 7 שנים <יו אני מזדקנת שחבל"ז>... ושמתי פעמיי אל עבר הבמה המרכזית. פגשתי כל מיני אנשים שלומדים איתי, 'שלום שלום', 'מה קורה'? מכירים את השאלות חסרות פשר האלה? לאט לאט ירד הערב, תפסתי לי פיסת דשא נעימה. רוח קרירה, והרבה מוסיקקה והתרגשות. צפיתי ברמי עושה חזרה ומכוון סאונד, כשכולם חיפשו עצמם בדוכני תירס מיוזעים.. מה צריך הבנאדם יותר מזה? תנו לי לראות אותו פעמיים בשבוע, מנגן לי בפסנתר, "הניחי לי, אני אומר ואת תמיד מונחת לידי תמיד בזמן..." מנגן בי את ההתמכרות המוטרפת שלי, לפסנתר הזה. וכך אני מתמלאת אהבה. אני כמו מתחדשת. ברמקול מודיעים ההופעות תיכף מתחילות... הנה -הפרוייקט עלה על הבמה, עם עידן רייכל הקסום, ובשקט בשקט אגלה לכם, בלי שרמי קליינשטיין ישמע, שכל כך התרגשתי עד שממש לא רציתי שהם ילכו.. הם אמרו שהם חייבים לסיים כי קליינשטיין אחריהם.. " דבר אליי, מילים פשוטות כמו שהיינו פעם, עוד כשהיית מסתכל עליי נרדמת לצידך, עוד כשהיית דואג אם תמיד אהייה שלך"... איך לתאר את מה שחוויתי בשיר הזה במילים? צרחתי. כולי נשענת על הגדר הזו שמפרידה בין הדשא לבמה. צרחתי את השיר לשמיים, לא ראיתי דבר לא הרגשתי דבר, לא היה בי אוויר מרוב שצרחתי אותי. " פעם היינו מדברים לאט, היינו מדברים בשקט, מדברים מעט, היית מסתכל לי בעיניים..." והבנתי. זה בסדר שאני פה עכשיו לבד. כי אם היה לידי מישהו, לא הייתי צורחת את נשמתי עד תום. הנה באה דמעה, והבנתי מהו האושר. ואז הם הלכו. ורמי עלה לבמה. רקדתי את כל האין שבתוכי, שימלא בי את החסר. והפעם האמנתי לו כשהוא שר "הוא לא שווה את הכאב, שמתרוצץ אצלך בלב". כי מי יכול לעצור לי את המוסיקה הזו? היא קיימת בתוכי. לצידי שרו ורקדו אנשים שמעולם לא ראיתי, וכולם מחובקים, נאחזים בצלילים. חוויתי הרבה הופעות מרגשות בימי חיי, והרבה פעמים הרגשתי את האושר צף בי. וגואה. כשריטה שרה לי הרגשתי עפה למקומות אחרים. האם הם רוצים משהו עכשיו ? לא. הם בתוך האושר. הרגשתי כמו הורידו לי ענן, ואני מרחפת בתוכו. כמו בשערות סבתא שמכרו ליד דוכן התירס. רק שאני בתוכם. מלאה במתוק הזה. אני רוצה אהבה, אהבה שתצליח ללטף לי את האושר הזה. שלא תהפוך את המתוק למריר. אהבה כזו שתבין את המיתרים העדינים שלי. כי זה האושר הפרטי שלי. זו אני.
על האושר שלי, האושר הפרטי שלי. איך הכול התחיל? הזמנה ליום הסטודנט הונחה על שולחני, יום ה'- אתמול. חשבתי מממ..עם מי אלך השנה? הבחור שהלכתי איתו בשנה שעברה כבר לא יילך איתי כנראה לשום מקום.. ולבד לא רציתי לסחוב עצמי. אז הזמנתי שלוש חברות קרובות שני ידידים נפלאים ויזיז אחד רחוק, כשבפי ההודעה מפתה "כדאי לבוא, יהיה אייל גולן, רמי קליינשטיין, וחשוב מכל עידן רייכל והפרוייקט..." מיותר לציין שכולם נורא התלהבו והתרגשו, גם ממה שעומד להיות וגם על ההזמנה עצמה, הם כל כך חמודים.. רק מה? הם לא יכלו להגיע. אילוצים. אז נעצבתי, ולקח לי בערך שעה להפסיק לרחם על עצמי. שעה יותר מידי. כי פתאום נזכרתי שיש לי אותי. שאני אפסיד את הרגע שבו אשלח לעידן רייכל נשיקות באוויר? ואת רמי שלי? אז לבשתי את החולצה שאני אוהבת, זו שציירו לי עליה בפסטיבל ערד לפני 7 שנים <יו אני מזדקנת שחבל"ז>... ושמתי פעמיי אל עבר הבמה המרכזית. פגשתי כל מיני אנשים שלומדים איתי, 'שלום שלום', 'מה קורה'? מכירים את השאלות חסרות פשר האלה? לאט לאט ירד הערב, תפסתי לי פיסת דשא נעימה. רוח קרירה, והרבה מוסיקקה והתרגשות. צפיתי ברמי עושה חזרה ומכוון סאונד, כשכולם חיפשו עצמם בדוכני תירס מיוזעים.. מה צריך הבנאדם יותר מזה? תנו לי לראות אותו פעמיים בשבוע, מנגן לי בפסנתר, "הניחי לי, אני אומר ואת תמיד מונחת לידי תמיד בזמן..." מנגן בי את ההתמכרות המוטרפת שלי, לפסנתר הזה. וכך אני מתמלאת אהבה. אני כמו מתחדשת. ברמקול מודיעים ההופעות תיכף מתחילות... הנה -הפרוייקט עלה על הבמה, עם עידן רייכל הקסום, ובשקט בשקט אגלה לכם, בלי שרמי קליינשטיין ישמע, שכל כך התרגשתי עד שממש לא רציתי שהם ילכו.. הם אמרו שהם חייבים לסיים כי קליינשטיין אחריהם.. " דבר אליי, מילים פשוטות כמו שהיינו פעם, עוד כשהיית מסתכל עליי נרדמת לצידך, עוד כשהיית דואג אם תמיד אהייה שלך"... איך לתאר את מה שחוויתי בשיר הזה במילים? צרחתי. כולי נשענת על הגדר הזו שמפרידה בין הדשא לבמה. צרחתי את השיר לשמיים, לא ראיתי דבר לא הרגשתי דבר, לא היה בי אוויר מרוב שצרחתי אותי. " פעם היינו מדברים לאט, היינו מדברים בשקט, מדברים מעט, היית מסתכל לי בעיניים..." והבנתי. זה בסדר שאני פה עכשיו לבד. כי אם היה לידי מישהו, לא הייתי צורחת את נשמתי עד תום. הנה באה דמעה, והבנתי מהו האושר. ואז הם הלכו. ורמי עלה לבמה. רקדתי את כל האין שבתוכי, שימלא בי את החסר. והפעם האמנתי לו כשהוא שר "הוא לא שווה את הכאב, שמתרוצץ אצלך בלב". כי מי יכול לעצור לי את המוסיקה הזו? היא קיימת בתוכי. לצידי שרו ורקדו אנשים שמעולם לא ראיתי, וכולם מחובקים, נאחזים בצלילים. חוויתי הרבה הופעות מרגשות בימי חיי, והרבה פעמים הרגשתי את האושר צף בי. וגואה. כשריטה שרה לי הרגשתי עפה למקומות אחרים. האם הם רוצים משהו עכשיו ? לא. הם בתוך האושר. הרגשתי כמו הורידו לי ענן, ואני מרחפת בתוכו. כמו בשערות סבתא שמכרו ליד דוכן התירס. רק שאני בתוכם. מלאה במתוק הזה. אני רוצה אהבה, אהבה שתצליח ללטף לי את האושר הזה. שלא תהפוך את המתוק למריר. אהבה כזו שתבין את המיתרים העדינים שלי. כי זה האושר הפרטי שלי. זו אני.
