בהמשך לסקר../images/Emo68.gif
אמנם הסקר רק יצא,אבל בכל זאת אני חשה מחויבות להביע כאן איזו דעה או שתיים לא נחרצות מידי. ראשית,אני חייבת להודות שבסקר בחרתי באפשרות -"כשבא לי לפנק את עצמי". אמנם אני לא אוכלת את הבולשיט של הפרסומות,וקנייה של רגע לא אופיינית לי,אבל אני עדיין אחת מאלה שרואות את הקנייה כסוג של פינוק. זה יכול להיות משו זמני שייגמר עוד כמה דקות(אוכל לסוגיו) או פריט לא חיוני שממש משמח אותי לראות אותי אצלי ביד(לא חסרים כאיילה). זה יכול להיות דיסק או ספר שבטח עוד שבועיים שלושה ימצא את מקומו על המדפ שלי מונח כאבן שאין לה הופכין,וזה גם יכול להיות בגד שמצא חן בעיני בחלון ראווה שאחרי פעם-פעמיים אבין שהוא לא ממש אני,ו"מה בכלל חשבתי לעצמי כשהוצאתי כ"כ הרבה כספ בלי לבדוק קודם". אבל הרגע הזה,השנייה הזו שהוא (הפריט) יושב לי על כפות ידי גורמת לי לעיתים אושר,או יותר נכון מצליחה להפיג בי את הבאסה,העצבות או הדיכאון שנפלו עליי. מעטים המיקרים שאני חוזרת הבייתה עם פריט בלתי-שימושי בעליל,אבל בטח יכולתי לחתוך כמה פרטים מהקניות,וסתם מצב-רוח טוב עשוי היה למנוע את הרכישה הריגעית. עכשיו,אחרי הוידוי,השאלה-מה הבעייה? האם קנייה כהפגת עצבות והעלאת המוראל היא פסולה בעיניכן? האם אני נראית לכן פתטית כשאני גורמת לעצמי שמחה ושובבות נפש בעת קניית אלבום של להקה שעוד שבועיים כולם ישכחו ממנה כולל אותי עצמי? אני אסכים לטענה שקניה כסימפטום להפגת העצב הוא מסוכן ורע בבסיסו. מי שנמצא בבאסה תמידית או כזו שחוזרת לעיתים קרובות,עדיפ שיפקיד בכספת את הכרטיס אשראי שלו,ומי שמוצאת את עצמה בוררת עוד ועוד בשמים וערכות איפור קטנות ואדומות בז´ בכל פעם שהחבר שלהם רומז שהן חיוורות מידי/שמנות מידי/משעממות מידי,עדיפ שתיזרוק את החבר מאשר שתיזרוק כספ. אז שוב אני חוזרת לעיקרון המדדים,על כמה אנחנו מדברות. כל עוד אני מוצאת מזור לפגמים קלים בחיי היומיום אחת לתקופה של כך וכך ימים או שבועות,הכל אחלה. אבל כשמתמכרים לקנייה כפתרון לבעיות בחיים זה לא הולכ. הקנייה שקודם הייתה מסעירה ומפיגת שיעמום הופכת לצורכ וכל דבר שהוא צורכ,לרוב ממצה את עצמו מהר מאוד. יש לזה פתרונות בצורת טיפולים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים,ולפעמים פיתרון של חברה שמביאה לך את הסטירה של החיים שלך כשאת עומדת שוב להיפרד מכמה מאות זהובים בעד תכשיט יקר ערך שימצא את דרכו לחור שנפער בתוככ לאחר עוד אכזבה מבחור/ציון/משכורת ועוד ועוד. את החור שנפער לכל אחת מאיתנו בגופ מידי פעם יש למלא בצורות אחרות,ויש רבות. העיניין הוא,שלמול פתרונות מזוויעים כמו סמים,אכילה ועוד כהנה וכהנה זוועות שיש להן מודעות ,לקנייה יש מי שמעודד ויש מי שמרוויח. היום הפרסום מביא אותכ למצב היפנוטי של רצון לקנות משו,לא משנה מה ולא משנה בכמה,העיקר לקנות והרבה ומהר. לכן את החור הזה שהחארות התאגידיים בכל הצורות והצבעים שלהם מבקשים למלא בצרכנו לא נבונה שהשפעתה פגה במהרה וההתמכרות אלייה גבוהה ומהירה,אל לנו להראות להם. אבל אל לנו לוותר על הנאות קטנות של החיים,שחלקן יכול להיות גם רכישה של מוצרים כאלה ואחרים שמרווים את צמאוננו לאושר זמני. לא ניתן לבעלי אינטרס להרוס לנו את ההנאה גם מהדברים האיילה. לא ככה?
אמנם הסקר רק יצא,אבל בכל זאת אני חשה מחויבות להביע כאן איזו דעה או שתיים לא נחרצות מידי. ראשית,אני חייבת להודות שבסקר בחרתי באפשרות -"כשבא לי לפנק את עצמי". אמנם אני לא אוכלת את הבולשיט של הפרסומות,וקנייה של רגע לא אופיינית לי,אבל אני עדיין אחת מאלה שרואות את הקנייה כסוג של פינוק. זה יכול להיות משו זמני שייגמר עוד כמה דקות(אוכל לסוגיו) או פריט לא חיוני שממש משמח אותי לראות אותי אצלי ביד(לא חסרים כאיילה). זה יכול להיות דיסק או ספר שבטח עוד שבועיים שלושה ימצא את מקומו על המדפ שלי מונח כאבן שאין לה הופכין,וזה גם יכול להיות בגד שמצא חן בעיני בחלון ראווה שאחרי פעם-פעמיים אבין שהוא לא ממש אני,ו"מה בכלל חשבתי לעצמי כשהוצאתי כ"כ הרבה כספ בלי לבדוק קודם". אבל הרגע הזה,השנייה הזו שהוא (הפריט) יושב לי על כפות ידי גורמת לי לעיתים אושר,או יותר נכון מצליחה להפיג בי את הבאסה,העצבות או הדיכאון שנפלו עליי. מעטים המיקרים שאני חוזרת הבייתה עם פריט בלתי-שימושי בעליל,אבל בטח יכולתי לחתוך כמה פרטים מהקניות,וסתם מצב-רוח טוב עשוי היה למנוע את הרכישה הריגעית. עכשיו,אחרי הוידוי,השאלה-מה הבעייה? האם קנייה כהפגת עצבות והעלאת המוראל היא פסולה בעיניכן? האם אני נראית לכן פתטית כשאני גורמת לעצמי שמחה ושובבות נפש בעת קניית אלבום של להקה שעוד שבועיים כולם ישכחו ממנה כולל אותי עצמי? אני אסכים לטענה שקניה כסימפטום להפגת העצב הוא מסוכן ורע בבסיסו. מי שנמצא בבאסה תמידית או כזו שחוזרת לעיתים קרובות,עדיפ שיפקיד בכספת את הכרטיס אשראי שלו,ומי שמוצאת את עצמה בוררת עוד ועוד בשמים וערכות איפור קטנות ואדומות בז´ בכל פעם שהחבר שלהם רומז שהן חיוורות מידי/שמנות מידי/משעממות מידי,עדיפ שתיזרוק את החבר מאשר שתיזרוק כספ. אז שוב אני חוזרת לעיקרון המדדים,על כמה אנחנו מדברות. כל עוד אני מוצאת מזור לפגמים קלים בחיי היומיום אחת לתקופה של כך וכך ימים או שבועות,הכל אחלה. אבל כשמתמכרים לקנייה כפתרון לבעיות בחיים זה לא הולכ. הקנייה שקודם הייתה מסעירה ומפיגת שיעמום הופכת לצורכ וכל דבר שהוא צורכ,לרוב ממצה את עצמו מהר מאוד. יש לזה פתרונות בצורת טיפולים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים,ולפעמים פיתרון של חברה שמביאה לך את הסטירה של החיים שלך כשאת עומדת שוב להיפרד מכמה מאות זהובים בעד תכשיט יקר ערך שימצא את דרכו לחור שנפער בתוככ לאחר עוד אכזבה מבחור/ציון/משכורת ועוד ועוד. את החור שנפער לכל אחת מאיתנו בגופ מידי פעם יש למלא בצורות אחרות,ויש רבות. העיניין הוא,שלמול פתרונות מזוויעים כמו סמים,אכילה ועוד כהנה וכהנה זוועות שיש להן מודעות ,לקנייה יש מי שמעודד ויש מי שמרוויח. היום הפרסום מביא אותכ למצב היפנוטי של רצון לקנות משו,לא משנה מה ולא משנה בכמה,העיקר לקנות והרבה ומהר. לכן את החור הזה שהחארות התאגידיים בכל הצורות והצבעים שלהם מבקשים למלא בצרכנו לא נבונה שהשפעתה פגה במהרה וההתמכרות אלייה גבוהה ומהירה,אל לנו להראות להם. אבל אל לנו לוותר על הנאות קטנות של החיים,שחלקן יכול להיות גם רכישה של מוצרים כאלה ואחרים שמרווים את צמאוננו לאושר זמני. לא ניתן לבעלי אינטרס להרוס לנו את ההנאה גם מהדברים האיילה. לא ככה?
