בהמשך לדיון הסיני ...
של רנג'ין-טללי-נאטמג שכבר נדחק לפינות השמאליות ביותר של הדף, אני מביא פה סיפור על פילוסופיה הודית כדי לעמוד עוד קצת על הבהונות בסקרנות ולדרוך לתרבות המזרח המסתורי על האצבעות. מעשה שהיה כך היה - חברה ישראלית ששהתה בארה"ב, צמודה לבעלה שיצא לרגל עבודתו שם, יצאה, כדי להעביר את הזמן, לאוניברסיטה המקומית ללמוד קצת על העולם. ומה יותר טוב מפילוסופיה הודית כדי להרחיב אופקים? נכון? עומד שם המרצה, ממוצא הודי, ומספר סיפור שכזה בזכות ערך הלימודים, ובפרט לימוד העצמי, התעמקות בנפש וכיוצ"ב. הסיפור הוא על נזיר הודי קרח עטוי גלימה צבעונית, גורו או לללמממה, קרישנה-שמישנה, או מה שלא קוראים לזה שם, שמסתודד עם חבר הגרופיס שלו בקרחת יער, והם מיגעים מוחותיהם בעינייני הרוח, הנשמה והנפש. פתאום מופיע נמר בקצה הקרחת. (של היער, הכוונה). מעירים התלמידים לרבם שכדאי אולי להסתלק מהמקום. "אה, זה כלום" אומר להם הגורו " אנחנו חזקים מהנמר, בכח הרצון נמגר אותו". הנמר מתקרב אט אט, ושוב פונים התלמידים לגורו שמא אולי בכל זאת כדאי להתנדף. "ממש אין צורך" כך הנזיר "בואו ונחשוב חיובי, כולנו בעת ובעונה אחת, ובכח הויברציות החיוביות בלה-בלה-בלה". הנמר כבר קרוב-קרוב, וכל התלמידים נסים על נפשם. הנזיר נטרף. עולה הסטודנטית הישראלית וברוב חוצפה אומרת למרצה - "כאילו דא? מה רצה כבודו להגיד?" אומר לה המרצה "שמעי, גם אצלכם הנוצרים (היא פולניה אסלית לבנבנה) יש סיפור דומה על נזיר בשם פרנציסקוס וכו' ..." "נכון, אבל בסיפור הנוצרי הנזיר לא נטרף.", אומרים לו יודעי דבר. מתפלא המרצה ההודי - "נו, מה זה משנה נטרף או לא נטרף?" so much בשביל פילוסופיה הודית.
של רנג'ין-טללי-נאטמג שכבר נדחק לפינות השמאליות ביותר של הדף, אני מביא פה סיפור על פילוסופיה הודית כדי לעמוד עוד קצת על הבהונות בסקרנות ולדרוך לתרבות המזרח המסתורי על האצבעות. מעשה שהיה כך היה - חברה ישראלית ששהתה בארה"ב, צמודה לבעלה שיצא לרגל עבודתו שם, יצאה, כדי להעביר את הזמן, לאוניברסיטה המקומית ללמוד קצת על העולם. ומה יותר טוב מפילוסופיה הודית כדי להרחיב אופקים? נכון? עומד שם המרצה, ממוצא הודי, ומספר סיפור שכזה בזכות ערך הלימודים, ובפרט לימוד העצמי, התעמקות בנפש וכיוצ"ב. הסיפור הוא על נזיר הודי קרח עטוי גלימה צבעונית, גורו או לללמממה, קרישנה-שמישנה, או מה שלא קוראים לזה שם, שמסתודד עם חבר הגרופיס שלו בקרחת יער, והם מיגעים מוחותיהם בעינייני הרוח, הנשמה והנפש. פתאום מופיע נמר בקצה הקרחת. (של היער, הכוונה). מעירים התלמידים לרבם שכדאי אולי להסתלק מהמקום. "אה, זה כלום" אומר להם הגורו " אנחנו חזקים מהנמר, בכח הרצון נמגר אותו". הנמר מתקרב אט אט, ושוב פונים התלמידים לגורו שמא אולי בכל זאת כדאי להתנדף. "ממש אין צורך" כך הנזיר "בואו ונחשוב חיובי, כולנו בעת ובעונה אחת, ובכח הויברציות החיוביות בלה-בלה-בלה". הנמר כבר קרוב-קרוב, וכל התלמידים נסים על נפשם. הנזיר נטרף. עולה הסטודנטית הישראלית וברוב חוצפה אומרת למרצה - "כאילו דא? מה רצה כבודו להגיד?" אומר לה המרצה "שמעי, גם אצלכם הנוצרים (היא פולניה אסלית לבנבנה) יש סיפור דומה על נזיר בשם פרנציסקוס וכו' ..." "נכון, אבל בסיפור הנוצרי הנזיר לא נטרף.", אומרים לו יודעי דבר. מתפלא המרצה ההודי - "נו, מה זה משנה נטרף או לא נטרף?" so much בשביל פילוסופיה הודית.
