ישראל הראל על הנושא
כתב אודות התגברות היצירה האמנותית בחוגי הימין. הוא כיוון בדבריו, עד כמה שזכרוני איננו מטעני לעליית מספר הפקות התאטרון הנעשות על ידי דתיים (נושא שסוקר יחסית רבות לנושא שולי מבחינת מרבית הציבור, לפני שיאכלוני חי גם הפקות "חילוניות" של חוגי חובבים אינן מסוקרות), על פריחת בית ספר הדתי לקולנוע "מעלה" (שנקלע לקשיים כלכליים דומני) וכיוצ"ב. הדבר שבלט בדבריו היה שהכשלון לערוץ 10 שהיה הסיבה המיידית לכתיבתו הייתה שערוץ זה לא השכיל לתת פתחון פה למגזרי אוכלוסיה השונים מהאליטה. תפיסה זו מפרשת תקשורת פלורליסטית כתקשורת בה נתן ייצוג לכל הקבוצות באוכלוסייה. גישה זו טומנת בחובה סכנה, אך לפני כן אלמנט פארודי ברוח הפוסט- מודרניזם שהמציאה. מקורה של גישה זו בחוגים ליברליים בארה"ב שהבחינו במגמה של עליית כוחן של קבוצות שוליים בחברה האמריקנית הן מספרית והן תרבותית. חוגים אלה מי מתוך רצון כן בשוויון ומי מתוך חשש להתפוררות החברה רקחו אתוס חדש של חברה רב- תרבותית. אותו חזון משמש עתה את החוגים השמרנים בישראל, זמנית. זאת מאחר והוא מאפשר להם לצבור השפעה אך סופו שיסלקוהו מאחר והוא נותן את אותו כוח לקבוצות שנוגדות את משנתו (ולראיה התגברות התקשורת האלטרנטיבית המבקרת את מדינת ישראל ולא רק את שלטונה). הן עבור חוגי השמאל והן עבור חוגי הימין חזון זה של רב- תרבותיות משמש אמתלה לקידום מטרות שהן חד ממדיות באופיין. מעטים עצרו לחשוב כיצד מיישמים חברה רק רב- תרבותית הלכה למעשה.
