מלה של שון
New member
בדרך ל2006
הנה נגמרת לנו עוד שנה... איך 2005 הייתה בישבילי? די מזעזעת למען האמת.לא ממש נהנתי מהשנה הזאת היא הייתה לי שנה קשה. שנה מאוד בודדה וככה היא מסתימת. ברגשי בדידות. השבוע הייתה מסיבת החנוכה בגן. היה נחמד מבחינת התוכן,רק שבאמצע ריקוד הסביבונים ילדי נעצר, נדבק עם גבו אל הקיר וכשעיניו מלאות דמעות הוא אמר" אבא לא כאן" מיד הסברתי לו שאבא בעבודה ולא יכל להגיע (הוא באמת מגיע די הרבה בזמן האחרון ולא כ"כ הסתדר עם המסיבה הספציפית הזאת)חיבקתי אותו חזק ועצרתי בכח את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי שלי. ופתאום קלטתי שאני בחדר מלא במשפחות. ופתאום תמלאתי קנאה. וזה הרגיש כ"כ רע. רציתי לברוח משם. ברור לי שלכל אחד יש את התיק שלו בבית. אבל באותו רגע ראיתי אמאות ואבות,בעלים ונשים ואחים קטנים...ואני לבד עם בני. הנסיך לא רצה לרקוד יותר. וכך ישבנו עד שהוא סיים את הסופגנייה וכולם התחילו להתפזר. היה לי כ"כ עצוב. גם אני רוצה משפחה. ואני יודעת ששון הוא המשפחה שלי, אבל אני רוצה בן זוג אולי עוד ילד. ולחזור הביתב למשהו ( או שמשהו יחזור הביתה אליי) ולהדליק נרות חנוכה יותר משון ואני. ולאכול ארוחות שישי לא בסלון מול הטלויזיה. אני רוצה להרגיש משפחה. ושוב לא מזמן משהו התקרב ואמר וגרם להאמין שאולי... ושוב זה לא יצא... וזה כ"כ קשה כל המלחמות היומיומיות האלה להלחם אותם לבד (ועוד אצלי עם המחלה) ואני עייפה. אני רוצה שגם לי היה מקום להניח את הראש ולנוח. להרגיש מוגנת ובטוחה. להרגיש שגם לי יש מי שנלחם בישבילי... וזהו. סליחה על ההשתפכות אבל אני מרגישה שכאן יצליחו להבין אותי אוי קצת יותק. מאחלת לכולנו ששנה הבאה נדליק נרות חנוכה בחיך המשפחה, תיהיה מורכבת ממי שתרצו ואיך שתחלמו. ש2006 תיהיה שנה ל ביחד.עם מי שרק נרצה. ורק שהקטנטנים שלנו ימשיכו לתת לנו את הרי הכח שכל חיוך שלהם נותן. ושתיהיה שנה יותר טובה מ2005.
הנה נגמרת לנו עוד שנה... איך 2005 הייתה בישבילי? די מזעזעת למען האמת.לא ממש נהנתי מהשנה הזאת היא הייתה לי שנה קשה. שנה מאוד בודדה וככה היא מסתימת. ברגשי בדידות. השבוע הייתה מסיבת החנוכה בגן. היה נחמד מבחינת התוכן,רק שבאמצע ריקוד הסביבונים ילדי נעצר, נדבק עם גבו אל הקיר וכשעיניו מלאות דמעות הוא אמר" אבא לא כאן" מיד הסברתי לו שאבא בעבודה ולא יכל להגיע (הוא באמת מגיע די הרבה בזמן האחרון ולא כ"כ הסתדר עם המסיבה הספציפית הזאת)חיבקתי אותו חזק ועצרתי בכח את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי שלי. ופתאום קלטתי שאני בחדר מלא במשפחות. ופתאום תמלאתי קנאה. וזה הרגיש כ"כ רע. רציתי לברוח משם. ברור לי שלכל אחד יש את התיק שלו בבית. אבל באותו רגע ראיתי אמאות ואבות,בעלים ונשים ואחים קטנים...ואני לבד עם בני. הנסיך לא רצה לרקוד יותר. וכך ישבנו עד שהוא סיים את הסופגנייה וכולם התחילו להתפזר. היה לי כ"כ עצוב. גם אני רוצה משפחה. ואני יודעת ששון הוא המשפחה שלי, אבל אני רוצה בן זוג אולי עוד ילד. ולחזור הביתב למשהו ( או שמשהו יחזור הביתה אליי) ולהדליק נרות חנוכה יותר משון ואני. ולאכול ארוחות שישי לא בסלון מול הטלויזיה. אני רוצה להרגיש משפחה. ושוב לא מזמן משהו התקרב ואמר וגרם להאמין שאולי... ושוב זה לא יצא... וזה כ"כ קשה כל המלחמות היומיומיות האלה להלחם אותם לבד (ועוד אצלי עם המחלה) ואני עייפה. אני רוצה שגם לי היה מקום להניח את הראש ולנוח. להרגיש מוגנת ובטוחה. להרגיש שגם לי יש מי שנלחם בישבילי... וזהו. סליחה על ההשתפכות אבל אני מרגישה שכאן יצליחו להבין אותי אוי קצת יותק. מאחלת לכולנו ששנה הבאה נדליק נרות חנוכה בחיך המשפחה, תיהיה מורכבת ממי שתרצו ואיך שתחלמו. ש2006 תיהיה שנה ל ביחד.עם מי שרק נרצה. ורק שהקטנטנים שלנו ימשיכו לתת לנו את הרי הכח שכל חיוך שלהם נותן. ושתיהיה שנה יותר טובה מ2005.
