WallOfSleep
New member
בדרך למטה
אני שונא לנהוג בעיר הזאת. הלחץ להתאבד על כל חניה, לפנות לרחוב שנראה מבטיח רק בשביל לגלות שהוא הופך לחד סיטרי וזורק אותך אחורה... והפקקים. לפי הרדיו רק אמור להיות יותר גרוע עכשיו כשהתחילו העבודות על הרכבת. שונא.
"נו, ועכשיו כיף לך על האוטובוס?" אני יורד על עצמי. ממש גאון. מה היה רע במונית?
אבל אתם יודעים איך זה - יצאתי מהחניון לכביש, עם קצת מזל אני עוד אספיק להגיע בזמן - האוטובוס בדיוק נכנס לתחנה ועליתי בלי לחשוב.
נהדר, אין מקום לשבת. עומד ליד הדלת האחורית ומתנדנד עם הנסיעה. "מאיפה כל האנשים האלה מגיעים?" אני חושב והם לא מפסיקים לעלות. אני מנסה להזכר אם אין איזה חוק שאומר מה המספר המקסימלי של נוסעים שמותר להסיע בעמידה ("ואם יש, איך זה בדיוק יעזור לך?") כשאני שם לב לנוכחות שלה בפעם הראשונה. אולי היה זה מגע לא מכוון בזמן שהאוטובוס מתנדנד ואולי היה זה בכלל הריח של השמפו שלה שהעיר אותי. עומדת עם הגב אליי, מביטה קדימה. אי אפשר לראות הרבה. שיער שיורד ומכסה קצת את הכתפיה של השמלה. עוד אנשים עולים והיא נדחקת קצת לכיווני, הגב שלה נוגע לא נוגע בחזה שלי. מנסה לזוז קצת אחורה אבל אין כל כך לאן, או שאולי אני לא באמת רוצה. האוטובוס מטלטל שוב ולרגע אני מרגיש אותה עליי, שבריר שניה שהתחת שלה נצמד לי לירכיים. זה מספיק. עומד לי. בוהה בנקודה מתה בחלל, רק שאף אחד לא ישים לב. עוד טלטלה. מקווה שהיא לא הרגישה. משהו אחר, משהו אחר, צריך לחשוב על משהו אחר. בת כמה היא בכלל? אמצע עשרים? שלושים? ארבעים? לא מצליח לנחש. עוד טלטלה, אין מצב שהיא לא שמה לב ש"שמחים" לקראתה. לא, לא, אל תחשוב על זה. מעניין אם החיילת הזאת שיושבת עם האוזניות שמה לב למה שקורה לה עשרה סנטימטר מהפרצוף... זה לא עוזר. עוד אחת. היא נשארת צמודה, אני לא מעז לנשום. מרגיש איך הלחי הימנית שלה מערסלת לי את הזין דרך השמלה והמכנסיים, מתנדנדת עם הנסיעה. אני לא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן. כל כך מביך, מרגיש בו זמנית את גם את ההתרגשות וגם את הבושה האדירה שבטח תציף אותי עוד רגע.
האוטובוס עוצר בתחנה. אני מרגיש כאילו מישהו סטר לי על הפנים בזמן שהיא מנתקת מגע וחולפת לרגע על פני בשביל לרדת. זאת לא התחנה שלי. היסוס קצר ואני בחוץ מסתכל עליה מתרחקת על המדרכה. "תגיד לי אתה דפוק?" אני צועק על עצמי בזמן שאני הולך מרחק של חצי רחוב מאחוריה, "אתה תאחר". שיזדיינו הם ותזדיין גם אתה, בצד של מי אתה בכלל?
"רק סוטים עושים מה שאתה עושה עכשיו". נכון, אני נאלץ להסכים, אבל זה כבר לא משנה. היא נכנסת לפתח של אחד הבניינים. אני נכנס לחדר המדרגות בדיוק בזמן לשמוע צעדים ודלת נפתחת איפשהו מעליי. אחרי שבריר שניה האור בחדר המדרגות נכבה בחבטה. "טוב חבר, היה מעניין אבל זה נגמר. זה הזמן להסתובב וללכת". קרן אור קטנה מגיעה מלמעלה. היא לא סגרה את הדלת עד הסוף. מתחיל לטפס. נעצר מול הדלת שסגורה עד כדי חריץ, נשימה עמוקה ואני דוחף אותה באצבעות רועדות. היא עומדת שם עם הגב אליי, קפואה. מתפכח. זה לא בסדר, צריך להסתובב וללכת. היד שלי כבר מתחילה בתנועה לסגור חזרה את הדלת כשהיא לאט לאט מרימה את השמלה. עכשיו תורי לעמוד קפוא כשמתגלים הירכיים שלה ואחריהן בזמן שנראה שנמשך נצח מתגלה גם הישבן שלה. אוכל אותה עם העיניים, בזמן שמחשבה טפשית חולפת ונעלמת. מעניין אם את הקפל הזה על התחתונים עשה הזין שלי באוטובוס. מטומטם. השמלה משלימה את מסעה כלפי מעלה ועוצרת.
עכשיו תורי.
משהו בי רוצה להשלים את מה שהתחלנו באוטובוס, רוצה שתרגיש אותי מרטיב לה את התחתונים מאחורה, להסתלק ולהשאיר אותה מלוכלכת.
אבל זאת תהיה כפיות טובה. וחוץ מזה, אני רוצה להרגיש יותר.
נצמד אליה. יד שמאל מחבקת אותה מתחת לשמלה, מנשק לה את הצוואר בזמן שיד ימין נכנסת לה לתוך התחתונים. מתענג לרגע על המפגש הקסום של אצבעותיי עם שיער הערווה שלה ומיד ממשיך הלאה אל החום והרטיבות שכבר ידעתי שאמצא שם.
מוריד את תחתוניה במשיכה אחת והיא נאנחת כשאני חודר אל בין שפתיה. נזכר שהדלת נשארה פתוחה. זה לא משנה. שפתיי עדיין צמודות לצווארה וידי השמאלית מנסה לטפס מעלה אל שדיה כשאנחנו הופכים לגוף אחד. היא רועדת ואני מתפוצץ. עוצרים לרגע לנשום והנה אני כבר בחוץ. העולם עוד מסתחרר כשאני סוגר את הדלת מאחוריי.
בדרך למטה היא מדליקה לי את האור.
---------------------------------------------------------
אה... אז איך אומרים שלום במקום הזה?
אני שונא לנהוג בעיר הזאת. הלחץ להתאבד על כל חניה, לפנות לרחוב שנראה מבטיח רק בשביל לגלות שהוא הופך לחד סיטרי וזורק אותך אחורה... והפקקים. לפי הרדיו רק אמור להיות יותר גרוע עכשיו כשהתחילו העבודות על הרכבת. שונא.
"נו, ועכשיו כיף לך על האוטובוס?" אני יורד על עצמי. ממש גאון. מה היה רע במונית?
אבל אתם יודעים איך זה - יצאתי מהחניון לכביש, עם קצת מזל אני עוד אספיק להגיע בזמן - האוטובוס בדיוק נכנס לתחנה ועליתי בלי לחשוב.
נהדר, אין מקום לשבת. עומד ליד הדלת האחורית ומתנדנד עם הנסיעה. "מאיפה כל האנשים האלה מגיעים?" אני חושב והם לא מפסיקים לעלות. אני מנסה להזכר אם אין איזה חוק שאומר מה המספר המקסימלי של נוסעים שמותר להסיע בעמידה ("ואם יש, איך זה בדיוק יעזור לך?") כשאני שם לב לנוכחות שלה בפעם הראשונה. אולי היה זה מגע לא מכוון בזמן שהאוטובוס מתנדנד ואולי היה זה בכלל הריח של השמפו שלה שהעיר אותי. עומדת עם הגב אליי, מביטה קדימה. אי אפשר לראות הרבה. שיער שיורד ומכסה קצת את הכתפיה של השמלה. עוד אנשים עולים והיא נדחקת קצת לכיווני, הגב שלה נוגע לא נוגע בחזה שלי. מנסה לזוז קצת אחורה אבל אין כל כך לאן, או שאולי אני לא באמת רוצה. האוטובוס מטלטל שוב ולרגע אני מרגיש אותה עליי, שבריר שניה שהתחת שלה נצמד לי לירכיים. זה מספיק. עומד לי. בוהה בנקודה מתה בחלל, רק שאף אחד לא ישים לב. עוד טלטלה. מקווה שהיא לא הרגישה. משהו אחר, משהו אחר, צריך לחשוב על משהו אחר. בת כמה היא בכלל? אמצע עשרים? שלושים? ארבעים? לא מצליח לנחש. עוד טלטלה, אין מצב שהיא לא שמה לב ש"שמחים" לקראתה. לא, לא, אל תחשוב על זה. מעניין אם החיילת הזאת שיושבת עם האוזניות שמה לב למה שקורה לה עשרה סנטימטר מהפרצוף... זה לא עוזר. עוד אחת. היא נשארת צמודה, אני לא מעז לנשום. מרגיש איך הלחי הימנית שלה מערסלת לי את הזין דרך השמלה והמכנסיים, מתנדנדת עם הנסיעה. אני לא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן. כל כך מביך, מרגיש בו זמנית את גם את ההתרגשות וגם את הבושה האדירה שבטח תציף אותי עוד רגע.
האוטובוס עוצר בתחנה. אני מרגיש כאילו מישהו סטר לי על הפנים בזמן שהיא מנתקת מגע וחולפת לרגע על פני בשביל לרדת. זאת לא התחנה שלי. היסוס קצר ואני בחוץ מסתכל עליה מתרחקת על המדרכה. "תגיד לי אתה דפוק?" אני צועק על עצמי בזמן שאני הולך מרחק של חצי רחוב מאחוריה, "אתה תאחר". שיזדיינו הם ותזדיין גם אתה, בצד של מי אתה בכלל?
"רק סוטים עושים מה שאתה עושה עכשיו". נכון, אני נאלץ להסכים, אבל זה כבר לא משנה. היא נכנסת לפתח של אחד הבניינים. אני נכנס לחדר המדרגות בדיוק בזמן לשמוע צעדים ודלת נפתחת איפשהו מעליי. אחרי שבריר שניה האור בחדר המדרגות נכבה בחבטה. "טוב חבר, היה מעניין אבל זה נגמר. זה הזמן להסתובב וללכת". קרן אור קטנה מגיעה מלמעלה. היא לא סגרה את הדלת עד הסוף. מתחיל לטפס. נעצר מול הדלת שסגורה עד כדי חריץ, נשימה עמוקה ואני דוחף אותה באצבעות רועדות. היא עומדת שם עם הגב אליי, קפואה. מתפכח. זה לא בסדר, צריך להסתובב וללכת. היד שלי כבר מתחילה בתנועה לסגור חזרה את הדלת כשהיא לאט לאט מרימה את השמלה. עכשיו תורי לעמוד קפוא כשמתגלים הירכיים שלה ואחריהן בזמן שנראה שנמשך נצח מתגלה גם הישבן שלה. אוכל אותה עם העיניים, בזמן שמחשבה טפשית חולפת ונעלמת. מעניין אם את הקפל הזה על התחתונים עשה הזין שלי באוטובוס. מטומטם. השמלה משלימה את מסעה כלפי מעלה ועוצרת.
עכשיו תורי.
משהו בי רוצה להשלים את מה שהתחלנו באוטובוס, רוצה שתרגיש אותי מרטיב לה את התחתונים מאחורה, להסתלק ולהשאיר אותה מלוכלכת.
אבל זאת תהיה כפיות טובה. וחוץ מזה, אני רוצה להרגיש יותר.
נצמד אליה. יד שמאל מחבקת אותה מתחת לשמלה, מנשק לה את הצוואר בזמן שיד ימין נכנסת לה לתוך התחתונים. מתענג לרגע על המפגש הקסום של אצבעותיי עם שיער הערווה שלה ומיד ממשיך הלאה אל החום והרטיבות שכבר ידעתי שאמצא שם.
מוריד את תחתוניה במשיכה אחת והיא נאנחת כשאני חודר אל בין שפתיה. נזכר שהדלת נשארה פתוחה. זה לא משנה. שפתיי עדיין צמודות לצווארה וידי השמאלית מנסה לטפס מעלה אל שדיה כשאנחנו הופכים לגוף אחד. היא רועדת ואני מתפוצץ. עוצרים לרגע לנשום והנה אני כבר בחוץ. העולם עוד מסתחרר כשאני סוגר את הדלת מאחוריי.
בדרך למטה היא מדליקה לי את האור.
---------------------------------------------------------
אה... אז איך אומרים שלום במקום הזה?
