בדרך, לבד
בדרך אל גבר זר. מתה מפחד, מהתרגשות.
המומה מיעילות הטכנולוגיה, קלות הביצוע, הזמינות.
הרשמה,
הודעה,
תגובה,
טלפון,
הבטחה....
ואני בדרך להרפתקה שלי. הפעם רק שלי. לבדי.
שבעת הרפתקאות משותפות עם בן זוגי הקבוע.
תמיד אני בעקבותיו.
על פסגת האלפים, בלב ים רוגש, על חודו של חוד עקב.
רסיסי זיכרונות דוהרים בראשי.
תמיד אחריו, נלהבת לכל יוזמה, במקומות הכי מפתיעים.
בטחונו, עוצמת ידיו הנשלחות, מלטפות, מפשיטות, חודרות
רטט אברו בתוכי בסביבה הזרה, הקסומה.
ועד להרפתקה האחרונה, המהממת, המביאה את עשרות שנות נאמנותנו אל סף התהום... ובבטחה בחזרה.
תמיד איתו,תמיד ביחד, נענית לאתגריו.
אבל עכשיו אני לבדי. משאירה אותו מאחור.
חייבת פעם אחת בעצמי, להיות היוזמת, המכוונת, המבצעת.
הרשמה, הודעה, תגובה, טלפון. הבטחה......
ואני בדרך להרפתקה משלי. רק שלי. אל הזר הממתין לי.
ומתה מפחד.
מגלגלת בדמיוני כיצד זה יתחיל.
הכניסה לבית, צלצול פעמון, הדלת נפתחת.
מבט חטוף של הסכמה.
ללא מילים, כפי שסיכמנו.
שולחת אותו למקלחת, ואחריו אני..
כשאני מסיימת הוא כבר שכוב במיטה, ערום, חשוף.
אברו מתנוסס, עיניו נעוצות בגופי, מודדות , בוחנות, מתעכבות על שיני הזמן הטבועות בבשרי.
אני ניגשת, שולחת יד מלטפת,לשון מגששת, כבר כולי נוטפת..
שואפת אל פי את מלא הזיקפה, יונקת.
ידו נשלחת לבין רגלי, בודקת, אוחזת, חודרת . אני מתפתלת.
מישהו צופר מאחורי. הרמזור הפך לירוק ואני שוב בדרך. מתה מפחד, מהתרגשות.
פעם ראשונה לבד, בעצמי, בלעדיו.
תהיה דרך חזרה ? הוא ידע ?
איזה ערך יהיה לסוד אם לא ידע ?
אני קולטת שכל הדברים בחיי זכו לערכם רק כששותפו איתו, קיבלו את חוות דעתו. אישורו , דחייתו, חיבתו או כעסו.
חוזרת בדמיוני אל הגבר הזר.
אני מעליו, אברו האדיר בתוכי, ממלא את כולי
ידו האחת מועכת את שדי, בוחשת בפטמותי, אצבעות השניה נשאבות אל פי.
עוצמת עיניים מתענוג . דוהרת, שולטת בגוף הצעיר הכבוש תחתי
"אל תעיז לגמור " אני לוחשת לו. "שהזין שלך ישאר זקוף בתוכי " נפלטות מילים זרות מפי
נשכבת עליו, מחככת את קצות שדי בחזהו, מהדקת רגלי סביב המוט הלוהט בקרבי. מנסה לאחוז בהבהובי הפורקן החמקמקים. המציצים ונעלמים, נמלטים.
"זיין אותי חזק, עכשיו, בכוח..." מילים אורחות, זרות , חומקות מפי.
ודווקא הן, הלא קרואות שמעצמן באו, מביאות לרעד הנכסף המתחיל בקצה האבר השקוע בי, מרעיד את אגני, עולה במעלה גבי, נפלט כאנחה מגרוני, עוצם בדרכו את עיני.
" עכשיו !" אני מבקשת, מצווה. והוא בחיוך , מתעכב רגע ואז מרעיד את אגנו למולי, מהדק את ישבני בידיו, ונרגע.
עדיין שרועה על גופו .רפוייה.
ועכשיו ? מה עכשיו ?
מתה מפחד.
עכשיו גם אני יכולה. לבד. בלעדיו.
ואיתו? האם אוכל לחזור איתו למרומי האלפים?, ללב ים רוגש?, להזדיין שוב על חודו של חוד עקב ?
לצאת שוב להרפתקאות חדשות, למקומות בהן עדיין לא ביקרנו ?
האם יהיה המשך לעשרות השנים המסעירות ביחד ?
או שמעכשיו אני בעצמי, לבדי, גם איתו לבדי , עם סודי ?
מתה מפחד.
הגעתי לרחוב, מחנה את המכונית. נגשת לדלת. מצלצלת.
חייבת, לבד, בעצמי. ...
בדרך אל גבר זר. מתה מפחד, מהתרגשות.
המומה מיעילות הטכנולוגיה, קלות הביצוע, הזמינות.
הרשמה,
הודעה,
תגובה,
טלפון,
הבטחה....
ואני בדרך להרפתקה שלי. הפעם רק שלי. לבדי.
שבעת הרפתקאות משותפות עם בן זוגי הקבוע.
תמיד אני בעקבותיו.
על פסגת האלפים, בלב ים רוגש, על חודו של חוד עקב.
רסיסי זיכרונות דוהרים בראשי.
תמיד אחריו, נלהבת לכל יוזמה, במקומות הכי מפתיעים.
בטחונו, עוצמת ידיו הנשלחות, מלטפות, מפשיטות, חודרות
רטט אברו בתוכי בסביבה הזרה, הקסומה.
ועד להרפתקה האחרונה, המהממת, המביאה את עשרות שנות נאמנותנו אל סף התהום... ובבטחה בחזרה.
תמיד איתו,תמיד ביחד, נענית לאתגריו.
אבל עכשיו אני לבדי. משאירה אותו מאחור.
חייבת פעם אחת בעצמי, להיות היוזמת, המכוונת, המבצעת.
הרשמה, הודעה, תגובה, טלפון. הבטחה......
ואני בדרך להרפתקה משלי. רק שלי. אל הזר הממתין לי.
ומתה מפחד.
מגלגלת בדמיוני כיצד זה יתחיל.
הכניסה לבית, צלצול פעמון, הדלת נפתחת.
מבט חטוף של הסכמה.
ללא מילים, כפי שסיכמנו.
שולחת אותו למקלחת, ואחריו אני..
כשאני מסיימת הוא כבר שכוב במיטה, ערום, חשוף.
אברו מתנוסס, עיניו נעוצות בגופי, מודדות , בוחנות, מתעכבות על שיני הזמן הטבועות בבשרי.
אני ניגשת, שולחת יד מלטפת,לשון מגששת, כבר כולי נוטפת..
שואפת אל פי את מלא הזיקפה, יונקת.
ידו נשלחת לבין רגלי, בודקת, אוחזת, חודרת . אני מתפתלת.
מישהו צופר מאחורי. הרמזור הפך לירוק ואני שוב בדרך. מתה מפחד, מהתרגשות.
פעם ראשונה לבד, בעצמי, בלעדיו.
תהיה דרך חזרה ? הוא ידע ?
איזה ערך יהיה לסוד אם לא ידע ?
אני קולטת שכל הדברים בחיי זכו לערכם רק כששותפו איתו, קיבלו את חוות דעתו. אישורו , דחייתו, חיבתו או כעסו.
חוזרת בדמיוני אל הגבר הזר.
אני מעליו, אברו האדיר בתוכי, ממלא את כולי
ידו האחת מועכת את שדי, בוחשת בפטמותי, אצבעות השניה נשאבות אל פי.
עוצמת עיניים מתענוג . דוהרת, שולטת בגוף הצעיר הכבוש תחתי
"אל תעיז לגמור " אני לוחשת לו. "שהזין שלך ישאר זקוף בתוכי " נפלטות מילים זרות מפי
נשכבת עליו, מחככת את קצות שדי בחזהו, מהדקת רגלי סביב המוט הלוהט בקרבי. מנסה לאחוז בהבהובי הפורקן החמקמקים. המציצים ונעלמים, נמלטים.
"זיין אותי חזק, עכשיו, בכוח..." מילים אורחות, זרות , חומקות מפי.
ודווקא הן, הלא קרואות שמעצמן באו, מביאות לרעד הנכסף המתחיל בקצה האבר השקוע בי, מרעיד את אגני, עולה במעלה גבי, נפלט כאנחה מגרוני, עוצם בדרכו את עיני.
" עכשיו !" אני מבקשת, מצווה. והוא בחיוך , מתעכב רגע ואז מרעיד את אגנו למולי, מהדק את ישבני בידיו, ונרגע.
עדיין שרועה על גופו .רפוייה.
ועכשיו ? מה עכשיו ?
מתה מפחד.
עכשיו גם אני יכולה. לבד. בלעדיו.
ואיתו? האם אוכל לחזור איתו למרומי האלפים?, ללב ים רוגש?, להזדיין שוב על חודו של חוד עקב ?
לצאת שוב להרפתקאות חדשות, למקומות בהן עדיין לא ביקרנו ?
האם יהיה המשך לעשרות השנים המסעירות ביחד ?
או שמעכשיו אני בעצמי, לבדי, גם איתו לבדי , עם סודי ?
מתה מפחד.
הגעתי לרחוב, מחנה את המכונית. נגשת לדלת. מצלצלת.
חייבת, לבד, בעצמי. ...
