בדרך החוצה?

לקשמי

New member
בדרך החוצה?

אני כותבת את זה בסימן שאלה, כי באמת אי אפשר לדעת. האחראית בעבודה קראה לי לשיחה היום ואמרה לי שהשופטת שאיתה אני עובדת (בבית משפט כקלדנית) דיברה איתה ואמרה לה שמה שמפריע לה הוא חוסר היוזמה שלי. שאני לא יוזמת עבודות כשצריך, למשל להקליד פסקי דין. לא היה לי מה להגיד. זה פשוט נכון ולא רק זה אלא יותר: אני אפילו מתחמקת ככל האפשר מהעבודה המאוסה הזאת של הקלדת פסקי דין. זאת העבודה השנואה עליי ביותר, לא רק מהדברים שאני עושה בעבודה הנוכחית אלא בכלל, מכל הדברים שעשיתי אי פעם עד היום בעבודות. אז היא אמרה לי שמעכשיו בינתיים לא תהיה לי שופטת קבועה אלא אעבוד מפעם לפעם עם שופט/ת כשצריך. אני תמיד מאמינה שהכל לטובה ויחד עם זאת אני חרדה. מה יהיה עכשיו? אולי זה הזמן לבחור מסלול בפרשת הדרכים. כבר הרבה זמן שיש לי ספקות לגבי העבודה שלי היום. האם זה באמת מה שאני צריכה לעשות? מצד אחד אני מניחה שאם אני כאן אז כן, זה מה שצריך להיות. מצד שני יש את ההתחמקויות, את הקול הזה שתמיד אומר לי לברוח, להתחמק. השאלה היא אם הקול הזה הוא אמיתי? ואם לא איך למצוא את הקול האמיתי ולשמוע לו?
 
לעצור ולשאול

אז המציאות משקפת לך את התחושה הפנימית שעד היום היה לך קשה לנסח. זה נכון ? האם יכול להיות שהחרדות עצרו אותך מלהשיר מבט פנימה, כמו חסמו את היכולת לשים את הפחדים על שולחן ולהתבונן בשקט. עבודת הזיהוי של קולות פנימיים ומשמעותם היא אולי הדבר החמקמק והקשה ביותר. וזה נראה שהפעם יתכן ואת מתחילה פרק חדש. זה שאת שם, מקלידה ומתעבת, מקלידה ושונאת כל רגע, זאת אולי הדרך שלך להבין מה כן נכון לך. ההרגשה ברורה והביטוי במציאות חד משמעי. אז כנראה שהגעת למצב שתפקידו כרגע לעזור לך להבין מה בדיוק קשה לך. ומשם תוכלי לקבל את ההתבהרות החדשה שאת בשלה לה. לעזוב מבלי להבין את המצוקה שלך זה כמו לזרוק ספר לימוד שלא פתחת אף פעם. בהצלחה אמיר דרור ממליץ לך לקרוא את : שיחת הקוף, יעזור לך בזיהוי
 

לקשמי

New member
תודה רבה

ה"בעיה" כאן היא קודם כל שאני אדם שאוהב לעבוד. עד עכשיו, בעבודות קודמות שהייתי בהן, הייתי רגילה שאני באה לעבודה, ותמיד אני במצב פעיל, תמיד אני עושה משהו. העבודה של הקלדת פסקי דין בדרך כלל היא בכך שהשופטת מכתיבה לי ותוך כדי כך היא גם קוראת את החומר, חושבת וכו' ובזמן הזה אני יושבת ו... לא עושה כלום! רק מחכה להמשך ההכתבה וחוסר המעש הזה מוציא אותי מדעתי. אני יכולה במצבים האלה או לבהות בתקרה או לחלופין להרדם. זה מה שמשגע אותי. והתלונה שלה היתה שאני לא יוזמת את עצם העבודה של ההכתבה. אז בשיחה היום גם לא יכולתי להתחייב שמעכשיו אני כן אזום. כי כאמור זה דבר שאני כל כך שונאת, שאני לא יכולה לדמיין את עצמי יוזמת את העבודה הזאת מרצוני. אז זה הקושי. דווקא בעבודות אחרות, כמו לשבת בדיונים ולהקליד, אני מתפקדת מעולה ומזה השופטת מרוצה וגם שופטים אחרים שעבדתי איתם. השיחה עם הקוף עולה במצבים שאני צריכה להקליד פסקי דין. אני שוב מתחילה לחשוב האם לא עדיף למצוא עבודה אחרת? האם זה בכלל מתאים לי? וכן, יש את הקוף הזה שמתנגד לשינוי. בעיקר בגלל שכשאני שואלת את עצמי "לאן?" אין לי ממש תשובה על כך. אז אני יודעת מה הקושי. אני יודעת שלפחות במקרה הזה הוא נובע מזה שבעבודה אני אוהבת להיות אקטיבית. לא יכולה לסבול רגעים "מתים" שבהם אני לא עושה כלום ובאופן אבסורדי זה חלק מהעבודה. כרגע יש שינוי בעבודה ואולי עצם השינוי הזה יהיה לטובה כי פחות אם בכלל, אעשה את העבודה שאני ממש מתעבת ויותר אשב בדיונים. אני עדיין תוהה אם פשוט לקבל את השינוי הזה כמו שהוא או להמשיך לשנות ולמצוא עבודה מתאימה יותר.
 
תקשורת - עבודת צוות ?

מה שאת מתארת בתחילת דבריך הוא שאת תופסת את ההקלדה כפעולה פאסיבית, תגידי "עכשיו" ואני אקליד, ומה שהשופטת מבקשת היא לקבל ממך נוכחות מלאה יותר, שתדעי לזהות ולעזור לה תוך כדי התנועה שלה. היא לא רוצה ללחוץ על כפתור שיקליד היא צריכה בן אדם שגם מדבר איתה ששותף לתהליך החשיבה שלה, היא רוצה אותך מחוברת לתוכן. האם זה נכון עד כאן ? אם כן איך את רואה את תהליך התקשורת מה זה בשבילך להיות בנוכחות יותר מלאה שם ? נעצור כאן כדי להשיג מיקוד. יום טוב, אמיר דרור
 

לקשמי

New member
לא מדוייק

מה שהיא מבקשת הוא שאני אבוא ואשאל אותה למשל אם צריך להקליד פסק דין, או אגיד לה: בואי נקליד עכשיו פסק דין. ואני לא יכולה להתחייב ליזום את ההכתבה כי כאמור זה משהו שאני ממש שונאת. לגבי ההכתבה עצמה אני כותבת רק כשהיא מכתיבה לי. אבל בתוך כך יש גם רגעים ארוכים שהיא קוראת את החומר או חושבת ואז אני נשארת פסיבית, לא מקלידה ולא עושה כלום, רק מחכה שהיא תמשיך להכתיב. והמצב הפסיבי הזה הוא מה שמשגע אותי.
 
בהירות והבחנה

עכשיו זה יותר ברור יש כאו שני קשיים שחשוב להבחין בהם. א. המצב הפאסיבי בו את ממתינה ב. ליזום פנייה שני המצבים הללו עשויים להכיל התנגדויות וקשיים שונים. זה לא בהכרח מובן שאם הראשון הוא הקושי הגרעיני שלכן כהגיון המקובל, תיווצר הימנעות מיוזמה. יכול להיות, למשל, שהחוויה של לבוא וליזום תהיה מורגשת כמו לבוא ולבקש עבודה, ויתכן שיש בעמדה הזאת חוויות רגשיות עמוקות יותר שכדאי לזהות אותן. לגבי תחושת הפאסיביות בתהליך ההקלדה - אני מציע לך למצוא הזדמנות ולשחזר תוך כדי עבודת נשימה מודעת מה בדיוק היו ההרגשות והמחשבות שהתחוללו בתוכך. זה יוכל להיות זיהוי חשוב ותנסי לתת לכל מה שמצוי בתוכך אפשרות לעלות ולבוא לידי ביטוי. יש כאן עבודה חשובה שתוביל אותך הלאה כמו שנכון לך, את תגלי מתוך עצמך. יום טוב, אמיר דרור
 

לקשמי

New member
על היוזמה

חשבתי שוב על עניין היוזמה. חשבתי שאולי זה גם נכון, אולי אין לי את הבטחון לפנות אל השופטת ולבקש עבודה או לפנות בכל עניין אחר. אבל אני נזכרת בעבודות שבהן עבדתי בעבר וגם בעבודה הנוכחית שביקשתי עבודה פשוט כי לא יכולתי לשבת באפס מעשה, ולא לעשות כלום. בעבודות קודמות תמיד פניתי לממונים עליי לשאול מה יש לעשות, אם לא היה לי מה לעשות. בעבודה הנוכחית, את האחראית בעבודה אני שואלת אם יש איזה דיון שאני יכולה להכנס אליו. רק כשזה נוגע לפסקי דין והכתבות שלהם, אני לא רק שלא יוזמת אלא אפילו בורחת מזה. לא כל השופטים מכתיבים. יש כאלה שכותבים בכתב יד ונותנים לקלדנית להקליד מתוך הכתב. את השיטה הזאת אני מעדיפה הרבה יותר. אם נותנים לי פסק דין כתוב שאני רק צריכה להקליד, העבודה זורמת ואני בהחלט מרגישה סיפוק. כך שהבעיה המרכזית היא באמת הזמן של הבטלה, הזמן הפאסיבי.
 
עוד

נניח שאת יושבת בחדרו של שופט מסויים. הוא סיים לטפל בעניין, את סיימת להקליד ועכשיו הוא עבר הלאה, לך אין מושג מה הוא חושב או עושה . . . את מוצאת את עצמך כבר כמה דקות ללא מעש. את מבינה שכרגע אין לך עבודה. אין לך עבודה. איזה מחשבה עולה בראשך ? נניח שעולה מחשבה - "צריך לשאול אותו מה עכשיו" האם יתכן שממש באותה שנייה, רגש מסויים פתאום משתלט . . רגש חזק שלא נותן לך לתקשר, לא נותן לך לחשוב. כלום. רק להיות בוהה ? נסי להיזכר במצב קונקרטי, בראשון שעולה בראשך, איזה רגשות מתחוללים שם ? תני לעצמך את החופש להכיר במה שיעלה. אם עולה חשש או פחד נסי לראות ממה בדיוק יש לי הרגשה שאת בונה עם עצמך אמון חדש ביכולת שלך להיות כנה עם עצמך לאט לאט זה יבוא אמיר
 

לקשמי

New member
במקרה כזה

כשהשופט סיים את העבודה, אם אין לו משהו נוסף לתת לי הוא אומר את זה ואז אני פונה לאחראית קלדניות. אם יש לו עבודה נוספת בשבילי הוא בדרך כלל יגיד, גם אם לא אשאל. בעבודה שלי באופן כללי יש גם מצבים של חוסר מעש. הכוונה למצבים שבהם אני יושבת בחדר קלדניות ואין באותו רגע דיון או משהו שצריך לעשות. גם המצבים האלה קשים לי אבל איתם אני מסתדרת איכשהו. זה לא אותו דבר כמו לשבת ליד השופטת ולחכות שהיא תמשיך להכתיב. במצב האחרון אני מרגישה כמו בכלא כי אני גם לא עושה כלום וגם לא יכולה ללכת למשל ולעשות משהו אחר. וכן, אני בהחלט מנסה להיות כנה עם עצמי. זאת גם הסיבה שבאותו יום שהאחראית דיברה איתי על עניין היוזמה, לא יכולתי להבטיח לה שמעכשיו אני כן אזום. לא יכולתי להתחייב ליזום דבר שאני כל כך שונאת לעשות. הכנות שלי עם עצמי היתה בזה שהודיתי, לפחות ביני לבין עצמי שבהחלט יכול להיות שלא אעמוד בהבטחה כזאת.
 
למעלה