בדיקת שם מישתמש

[Yan and Ksan]

בדיקת שם מישתמש

עוד רגע נשים את אגדות העולם הדיגיטלי. יאנה וקסניה(אין חתימה עדיין)

 

[Yan and Ksan]

../images/Emo124.gifזה פה! זה הגיע! הפרק החדש של

אגדות העולם הדיגיטלי! פרק חמש- הרפתקאת קרח קטנה כל החבורה הלכה במדבר שבו השמש שקעה. הם נהנו ממזג אוויר די נאה. הם הלכו חסרי דאגות לעבר השקיעה המרהיבה. השמש שקעה והם המשיכו ללכת. האוויר החל להיות קר. מדקה לדקה היה קר יותר. קא שו ופורסט התחבקו אבל זה לא עזר להם. וכך, בשיניים נוקשות הם המשיכו ללכת. רוח קרה החלה לנשוב. מערבולות חול קטנות הלכו והתרבו ככל שהלכו במדבר. הערב החל לרדת, וכוכבים קטנים החלו לנצנץ בשמיים החשוכים. שלושת הירחים הזוהרים של העולם הדיגיטלי החלו להתכסות ברובד עננים דק, שהלך והתעבה ככל שהרוח התחזקה. "ממש קר," רטנה לילימון. "נכון," הסכימו כולם. מיוטיסמון לקח את ידה של דיאנמון, שעדיין הייתה ללא הכרה. היד הייתה קרה כקרח. הוא הרים איכשהו את גלימתו ועטף אותה בה, והחזיר אותה להטלטל על כתפו. הוא ניראה די מצחיק ככה, עם חצי גלימה תלויה עליו עקום. "היא לא תחזיק מעמד בקור הזה," אמרה ניקס, והביטה בדאגה בדיאנמון. מיוטיסמון נאנח. "גם אנחנו לא נחזיק מעמד הרבה זמן בקור הזה," הוסיפה ניקס בשקט כעבור כמה רגעים. "אתם לא תחזיקו מעמד מסיבה הרבה יותר טובה, או שאולי עלי לומר גרועה," אמר לפתע קול. קולה של דרפמון. הם הביטו למעלה וראו גדוד של דיג'ימונים ענקיים שעל ראשו של אחד מהם עמדה דרפמון. "חייבים לעוף, זו התקווה היחידה שלנו!" צעקה אייראמון, ודיג'יגדלה. "אייראמון דיג'יגדל על ל...סטורמאמון!" "קדימה," קראה ניקס. סטורמאמון תפסה את ניקס, קא שו את פורסט ולילימון את מיוטיסמון שזרק את דיאנמון. העטלפים שלו הרימו אותה. "אני לא מבין... חשבתי שהבסנו אותך בפעם הקודמת," אמר פורסט. "אותי אף אחד לא יוכל להביס," אמרה דרפמון. "עוד ניראה בקשר לזה," אמר מיוטיסמון. "אנחנו לא יכולים להלחם בהם," אמרה לילימון. "נאלץ לברוח," אמרה קא שו. "אבל לאן?" שאלה סטורמאמון. "אני אנסה," מילמל מיוטיסמון. "תנסי לעשות משהו קא שו." "מה?!" שאלה קא שו. "לא משנה!" צעק מיוטיסמון. הוא עצם את עיניו ואמר, "פשוט תפסיקו לעוף." "מה?" שאלו כולם. "תפלו!" צרח מיוטיסמון. כולם החלו ליפול, בלי ששלטו בזה. אבל במקום ליפול על החול האפלה בלעה אותם. "מה קורה?!" צעקה ניקס. הם המשיכו ליפול. כל מה שהם ראו היה שחור. פתאום, ללא שום אזהרה, הם הגיעו לתחתית. "מה עשית, מיוטיסמון?" רגזה לילימון. "העברתי אותנו למקום אחר. זה רחוק מכאן," ענה מיוטיסמון. ואז הוא התעלף. "למיוטיסמון הזה יש הרבה סודות," אמרה קא שו. "עכשיו אנחנו בבעיה," אמרה לילימון. "כן?" שאל פורסט. "יש לנו שני חסרי הכרה, מה נעשה?" אף אחד לא ענה. קור אימים שרר, ורוח קפואה וחסרת רחמים שרקה באוזניהם. "אולי אפשר קצת להאיר את המקום הזה?" אמר פורסט, לאחר רגע של דממה. נשמע מעין פיצפוץ, וברקים קטנים ולבנים הפיעו בכף ידה של קא שו, והאירו את האזור שבו הם היו. הם היו במין מכתש קטן וגבוה, מכוסה בשכבת שלג וקרח עבה. מעט רחוק יותר התנוססו הרים לבנים וחדים כתער, שנראו מאיימים. "אנחנו באזור הקרח?" אמרה לילימון בשיניים נוקשות. "לא יכול להיות," אמרה אייראמון, והוציאה את המכשיר שלה. היא לחצה על כמה כפתורים, ומפה של העולם הדיגיטלי הופיעה מעליו. "מתי הספקת להישתנות בחזרה לצורת טירון?" שאלה קא שו. "בזמן שנפלנו והגענו למקום הזה," אמרה אייראמון מבלי להסיט את מבטה מהמכשיר. "נו? איפה אנחנו?" אמר פורסט בחוסר סבלנות. "זה מוזר," מילמלה אייראמון. "למה?" שאלה ניקס, והביטה מעל כתפה של אייראמון על המפה. "המכשיר לא מראה איפה אנחנו," יללת זאב נשמעה מרחוק. פורסט הביט בדאגה לעבר ההרים הלבנים. "כאשר הטמבל הזה חשב לשלוח אותנו למקום רחוק הוא לא יכול היה לשלוח אותנו למקום חם יותר?" רטנה לילימון. נישמע עיטוש קולני ביותר שנשמע כמעט כמו רעם. "מה זה היה?" שאלו כולם. "אני," אמר פורסט. "אל תעשה את זה יותר, טוב?" נישמע קול מלמטה. "מה יש מיוטי, אסור להצטנן?" הקניט אותו פורסט. "לעזאזל, מה גרם לכיוון להשתנות ככה?" מלמל מיוטיסמון, "חשבתי שניסע לצד אחר." "די!" צעקה ניקס. "מה יש?" שאלה אייראמון. "אנחנו צריכים למצוא מחסה," המשיכה ניקס. "צודקת," אמרה קא שו. "אפצ'ו!" התעטש פורסט. "קדימה, בואו נצא מכאן," אמרה ניקס. מיוטיסמון קם והרים את דינאמון, שעוד הייתה מעולפת, והביט לעבר האחרים, שניסו לעלות מהמכתש, אך ללא הצלחה. הקירות היו מכוסים קרח חלקלק שלא איפשר לאחרים לטפס עליו. "מה נעשה?" שאל פורסט. "אולי נעשה מדרגות קרח?" הציעה אייראמון. "יותר מידי זמן," נאנחה קא שו. "אני לא בטוחה שהסיבוב האווירי שלי יעבוד על כולנו," אמרה אייראמון. "אם רק היה לנו חבל," אמרה ניקס. לילימון פזלה לעברה, אחר כך לעבר אייראמון, אז לעבר קא שו. מבטה עבר אל פורסט, השתהה רגע על מיוטיסמון ואז צנח אל השלג. היה שם חבל. היא משכה בו אבל החבל פשוט ניקרע. לילימון קיללה. "אולי נעשה אותו מחתיכות בגדים," הציעה לפתע אייראמון. "אני תורמת את ה-וסט," הכריזה קא שו. "אני אתרום את הגלימה שלי," אמרה אייראמון. "טוב, קדימה, תמסרו את הבגדים ונקשור אותם," אמרה קא שו מלמעלה. לילימון ירדה לאסוף את הבגדים. אייראמון תרמה גלימה, מיוטיסמון גם תרם גלימה, ניקס, שהייתה ללא גלימה וללא כל פריט לבוש אחר שאפשר לוותר עליו, תרמה את חניתה. "מה איתך, פורסט?" פנתה אליו לילימון. פורסט משך בכתפיו. הדבר היחיד שהיה לו היה פגיון, וזה לא היה עוזר במיוחד. "תוריד את החולצה," קראה קא שו מלמעלה. "מה?!" "כלומר, תתרום את החולצה שלך. כולנו תורמים," אמרה קא שו בנימה סתמית. "אמ, טוב, אני מניח," אמר פורסט, והחל להוריד את חולצתו. קא שו תקעה בו מבט. פורסט הסמיק. "הילדים של היום," אמר מיוטיסמון בניענוע ראש. ניקס נאנחה, כמצטרפת ליאושו של מיוטיסמון. לילימון אספה את החולצה, ועפה למעלה. קא שו הורידה את הוסט שלה, ולילימון תרמה גפן. לאחר כמה רגעים, הן הורידו את החבל הצבעוני שנוצר למטה. אייראמון עלתה ראשונה. אחריה ניקס, פורסט ומיוטיסמון, שעוד נשא את דיאנמון המעולפת. "אפשר בבקשה לקבל את החולצה שלי בחזרה? אני קופא," אמר פורסט ברעד ברגע שהגיע למעלה. "אבל אתה כזה חמוד כשאתה חצי ערום," היתחננה קא שו. "נו באמת," מילמלה ניקס, והוציאה את חניתה, שהייתה תקועה בתוך השלג ועליה היה קשור החבל. היא החלה לפרום אותו, והושיטה כל בגד לבעליו. "לאן הולכים עכשיו?" שאל פורסט אחרי שלבש את החולצה שקא שו התחננה שלא ילבש, עד שהבהיר לה שיהיה חולה ככה. "אולי נלך לטירה הזו?" שאלה אייראמון, והצביעה לעבר טירה שנראתה באופק. "זה רעיון," אמרה ניקס וכולם החלו ללכת. הם הלכו, שיניהם נוקשות, מחליקים בקרח, נופלים לשלג ומנסים לעודד זה את זה. הם הלכו והלכו עד שהגיעו לטירה. זאב לבן הביט בהם בשתיקה. הדלת נפתחה והם ניכנסו. "מישהו שכח לכבות את המזגן?" שאל פורסט. בפנים היה יותר קר מבחוץ. משב רוח קפוא נשב, וטרק את הדלת. חושך השתרר. זוג עיניים אפורות הביטו בהם בשקט מהדלת הטרוקה. "מי שם?" אמרה לפתע ניקס. היא הביטה קדימה, אל פנים האולם בו הם היו. רחש רך של צעדים נשמע. אור דלק לפתע באחת מהנברשות שלמעלה, והאיר את הדמות שצעדה לעברם.

 

[Yan and Ksan]

המשך 1-

היא הייתה יפה. פניה הנאות היו ממוסגרות בשיער שחור-כסוף גלי. קעקוע כסוף של סהר עבר לאורך פניה החיוורות. עיניה היו גדולות וצבועות באפור, ונתנו מבט קר בחבורה. היא הייתה לבושה שמלה לבנה וארוכה, מרופדת בשוליה בפרווה לבנה-כסופה. רצועות עור לבנות, בעלי אבזם כסוף, היו קשורות מסביב למותניה והחזיקו חרב ארוכה שהייתה נתונה בנדן אפור. על ראשה היו שתי אוזניים שועליות, פרוותיות ולבנות. זנבה הלבן התנופף בעדינות מאחוריה. קול ריצה חפוזה נשמע מאחוריהם. הזאב הלבן, שאותו הם ראו לפני כן עומד ליד הדלת, רץ אל האישה שלפניהם. זאת ליטפה את ראשו הלבן באצבעותיה הארוכות והחדות, ורק אז פנתה להביט שוב בחבורה. הזאב הלבן התיישב לידה. "מה מעשיכם בארצי?" שאלה בקור. "אם אם..."החלה ניקס לומר, "ברחנו ממישהו, והגענו הנה בטעות. אנחנו אפילו לא יודעים איך או איפה אנחנו." "אתם בממלכת הקרח," אמרה הדמות ההיא, "ואני לונה, השליטה שלה." "אני בחיים לא שמעתי על מקום כזה. אנחנו בעולם הדיגיטלי?" מילמלה אייראמון בבלבול. "כמובן," ענתה לונה בקור. "אבל מי הביא אתכם הנה?" היא בחנה את קא שו, פורסט, ניקס, ולילימון. "אף אחד מכם לא ניראה חזק מספיק, להביא אתכם הנה מכל נקודה בעולם הדיגיטלי. ולפי החול שעליכם, אתם באתם מאזור המדבר." הזאב פתח את פיו ואמר, "לא הכל רואים," בבס לא מצוי. לונה בחנה אותם שוב ושאלה, "את מי אתם מסתירים?" "אף אחד," ענה פורסט בבהלה וצעד לאחור. במקרה הוא דרך על הגלימה של מיוטיסמון שעמד מאחורי קא שו שהייתה, כזכור, בעלת גובה לא מצוי. מיוטיסמון נפל לאחור, וקילל קללה לא ראויה לכתב. "למה הסתרתם אותו?" שאל הזאב. "הם לא הסתירו אותי," אמר מיוטיסמון, קם מתנודד ומרים את דיאנמון בחזרה. "פשוט עמדתי בנקודה כזאת." לונה צימצמה את עיניה ובחנה אותו. "יכול להיות שאתה עשית את זה. למה לממלכתי?" שאלה בקור. "משהו דחה אותי מהכיוון אליו התכוונתי להגיע," אמר מיוטיסמון, בקור לא פחות. "מי אתם?" שאל הזאב. "אני ניקס, דיג'יעלפית משבט הירח" "ואני פורסט, דיג'יעלף יער מאותו השבט" "אני אייראמון מחבורת החתולות" "אני לילימון, והמשוגע הזה הוא מיוטיסמון," אמרה לילימון. "והיא?" שאלה לונה, בכוונתה אל דיאנמון. "דיאנמון" אמר מיוטיסמון. "אתה מיוטיסמון?" שאל הזאב. "אכן" ענה מיוטיסמון. הזאב הביט אל לונה. "אורחים מעניינים," אמרה לונה הקור. החבורה החליפה מבטים. "מיוטיסמון. אני רוצה לדבר איתך." המשיכה לונה ויצאה מדלת צדדית, מסמנת למיוטיסמון לבוא בעקבותיה. מיוטיסמון רטן מעט, אבל צעד אחריה. **************************** "בואו אחריי," אמר הזאב בקול הבס שלו, אחרי שמיוטיסמון טרק את הדלת. הוא קם על רגליו וצעד לעבר דלת אחרת שהייתה ממוקמת בקצה האולם. בחוסר ברירה, החבורה צעדה אחריו. הם נכנסו לתוך חדר רחב בעל תקרה נמוכה. קירותיו המצופים עץ ממורק היו מכוסים כמעט כליל בשטיחי קיר עבים, ארוגים במגוון צבעים. על השטיח הצמרירי שכיסה את כל הרצפה, נחו ספה רחבה וכמה כורסאות, מכוסות באריגים עשויים צמר. ממולן היה אח רחב, ובו בערה אש חמימה. האח עצמו קושט בציורים עדינים, והיה היחידי בחדר שלא כוסה בצמר. "מי הכין את כל אלה?" שאלה קא שו, והצביעה על השטיחים. "גברת לונה, כמובן," אמר הזאב, והביט בהם בעודן מתיישבים בנוחיות על הכורסאות והספה הרכות. "לונה הכינה את כל אלו?" חזר פורסט בהשתאות. הזאב הנהן, ונשכב בסמוך לאח, לא מסיר את מבטו מהאורחים. "אין הרבה מה לעשות כאן, מאחר ואין אף אחד מלבדנו." "מאיפה היא השיגה את הצמר?" המשיך פורסט. "מהמחסן שבטירה," ענה. פורסט פתח את פיו לשאול שוב, אך אייראמון דיברה במקומו. "אתם לא מרגישים בודדים לפעמים?" שאלה. "לפעמים," ענה הזאב בקצרה, ועצם את עיניו הגדולות והאפורות. דממה ארוכה השתררה, בה אחדים מהחבורה בהו באש, אחדים בתקרה והאחרים ברצפה המרופדת. "כמה זמן לוקח לדבר?" שאל לפתע פורסט. "גברת לונה אף לא ממהרת," אמר הזאב בעיניים עצומות. פורסט נאנח, והשתקע בתוך הספה. "אני רעב," שוב הפר פורסט את הדממה שהשתררה. "אתה תמיד רעב," הטיחה בו ניקס. חניתתה ופח החיצים שלה שכבו סמוך לכורסא. היא עצמה נשכבה על הכורסא הרחבה, ראשה ורגליה המשולבות נחים על שתי המשענות. פורסט השתתק, והניח לאחרים להנות מהשקט והשלווה. ********************************************** "אני יודעת מי אתה," אמרה, אחרי שהוא נכנס לחדר וטרק אחריו את החדר. היה זה חדר גדול, בעל מרפסת קטנה ופתוחה, שנתנה לרוחות מקפיאות דם להיכנס ולכסות את החדר בקרח מחליק. "או לפחות, מי שהיית." "סליחה?" "אני יודעת שהיית אדון האופל," אמרה לונה. היא הסתובבה אליו בחינניות, והביטה בו בעיניה האפורות והקרות. מיוטיסמון ניראה דיי מופתע. הוא הביט בה בעיניים פעורות מעט. "איך את יודעת את זה?" "קראתי עליך הרבה," ענתה לונה. "יותר מחצי מזה לא נכון," השיב לה מיוטיסמון באדישות. "לכן רציתי לשוחח איתך מעט." "אין הרבה מה לדעת," אמר לה מיוטיסמון. "ובכל זאת?" הוסיפה לונה, "אומרים שאתה יודע טוב מכולם על התקופה של הדיג'יגורלים." "מי אומר?" שאל מיוטיסמון בכעס. "הדיג'יגורלים האלו עלו לי בהרבה. שלוש פעמים מתתי מידם." "אתה יכול לפרט קצת?" שאלה לונה בעניין אמיתי. "ובכן, הייתי אדון האפלה, רציתי את העולם הדיגיטלי. אבל הייתה בעיה קלה. הייתה נבואה על בני אדם שיבואו לעולם הדיגיטלי." "אתה ראית אותם?" שאלה לונה. "כן, אפילו הייתי בעולם שלהם." ציין מיוטיסמון. "ואיך בני האדם ניראים?" שאלה לונה. מיוטיסמון נאנח. "יש כל מיני. הם קצת דומים לעלפים רק שאין להם כוחות, לרובם בכל מקרה, וגם אוזניים מחודדות." "אתה יכול להמשיך?" שאלה לונה. "היו גם שמונה דיג'יביצים ושמונה סמלים שהובטחו להם. תפסתי אחת מהדיג'ימונים שם. גאטומון," מיוטיסמון נאנח שוב. "הקשיבי, זה סיפור מאוד מאוד ארוך, ויקח לי הרבה זמן לספר אותו." "יש לי זמן רב," אמרה לונה. "ולי אין!" אמר לה מיוטיסמון בכעס. "שמעתי שהיו לך כוחות גדולים," מילמלה לונה. "הם עדיין אצלי," אמר מיוטיסמון. "אתה צריך לספר לי את זה. אתה אורח שלי," אמרה לונה בנימה משונה. "הייתי מעביר לך חלק מהזיכרון שלי," החל מיוטיסמון לומר, "אבל אני לא בטוח שאוכל לעשות זאת עכשיו." "תוכל לנוח ואז.." אמר לונה. "מיוטיסמון הביט בה ואמר, "את רצית שאני אגיע הנה. רצית מאוד. נכון?" "איך אתה יודע?" שאלה לונה בעצלתיים. "ידעת שאני חי. מה עוד את יודעת?" תפס את לונה בצאוורונה והרים אותה. "תעזוב ואני אומר לך," אמרה לונה בקור. מיוטיסמון עזב אותה. "הייתה נבואה," אמרה לונה, "שניבאה משהו ואתה הוזכרת בה. הוזכר שאחד האזורים הלא ידועים יתגלה, אולי יחרב." "אחד האזורים הלא ידועים?" שאל מיוטיסמון. "יש שניים," ענתה לונה. "הדמות שלך לאורך ההיסטוריה סיקרנה אותי, והתחלתי לחשוש שאתה אכן תיגרום לממלכה שלי להחרב." "את לא אומרת הכל," אמר מיוטיסמון בקור. "גם אתה לא אמרת," אמרה לונה, "אבל אני רואה שאני לא אוכל לשמוע הכל עכשיו. אל תידאג, יש לי המון סבלנות." היא יצאה מהחדר וסימנה למיוטיסמון לבוא אחריה. כאשר מיוטיסמון ניכנס לחדר האחר הוא ראה את שאר החבורה יושבת שם, ודיאנמון שרועה באחת הפינות על השטיח.

 

[Yan and Ksan]

המשך 2-

******************************************** "האדון לא יהיה מרוצה," נהם דיג'ימון הענק שנשא את דרפמון על ראשו, בעודו מפיל ברעש עץ אורן עתיק. רוח חזקה נשבה, והרעידה את מחטי האורנים הגבוהים ועתיקי היומין שגדלו על הגבעות הגבוהות. "הוא יהיה מרוצה, ועוד איך," אמרה דרפמון ממקומה הגבוה. "יש לך תוכנית?" נהם דיג'ימון ענק אחר שצעד סמוך אליהם. דרפמון חייכה חיוך קטן, מרושע. "כמובן." "והיא?" "סודית," אמרה דרפמון בעיניים נוצצות. הדיג'ימון השתתק, והמשיך לעקור עצים שנקלעו לדרכו. "אז מה עכשיו?" שאל הדיג'ימון עליו הייתה דרפמון. "אל עיר הסופה," קראה דרפמון בקול, כך שגם הדיג'ימונים שהיו במאסף יוכלו לשמוע אותה. דיג'ימוני הענק חייכו חיוך מרושע, שכיער את פניהם עוד יותר ממה שהיו, וצעדו ביתר מרץ קדימה, מפילים בדרכם עצים ומבריחים דיג'ימוני יער שנקלעו למקום. ******************************* אי שם למעלה, היכן שהאוויר קר יותר והרוחות מעטות, ריחפה לה פיה קטנה ומוזרה, ירוקת גוף וכתומת כנפיים. היא פשטה את זרועותיה המכונפות, וצללה למטה, אל ים העצים שמתחתיה. אך שלוות היער העתיק, אליה היא ציפתה להגיע, הופרה. דיג'ימונים מכונפים עפו למעלה ולצדדים בעודם צורחים מילים מבולבלות. דיגי'מונים מטפסים התרוצצו על העצים, מנסים למצוא מקום מסתור בקליפה המחוספסת והזקנה. דיג'ימונים קטנים אחרים ברחו מפנים היער המוצלל, נתקלים זה בזה במרוצתם החוצה, ועל כל אחד מהם הבעת פחד עילאית. "מה קורה כאן?!" חשבה בבלבול הפיה הקטנה. "הם באים! הם באים!" צווחה לפתע מקהלת הציפורים. תוך רגעים ספורים, כבמטה קסמים, השתרר שקט לא נעים, וכל הדיג'ימונים, פרט לפיה המוזרה, נעלמו. נהמות ושאגות צחוק פרצו מהיער המוצלל. האדמה והעצים רעדו כמתוך פחד. הפיה היתה משותקת מפחד לא ידוע, וכל אותה העת הביטה בחשש במקור הרעש. אט אט, החלו להתגלות דיג'ימונים ענקיים, אפורים כפלדה, שחיוך של זדון מרוח על פניהם המכוערים. הם הפילו ברעש עצים, מבריחים בכך דיג'ימונים קטנים שהתחבאו בהם, והחלו להתקדם לעבר הפיה הקטנה, המשותקת. אך הם היו עסוקים מדי בעקירת עצים ובהברחות דיג'ימונים מאשר לשים לב אל דיג'ימונית קטנה ומפוחדת שריחפה סנטימטרים ספורים מעליהם. רבע שיירה עברה כאשר הפיה הקטנה התעוררה משיתוקה והבינה לאן נקלעה. היא החלה לרעוד מפחד, ולמרות שמוחה אמר לה לעלות ולברוח, כוחה הפיזי והנפשי עזב אותה. היא נפלה למטה, אל השיירה המפלצתית, ובנס, לא נדרסה תחת רגליהם הענקיות. היא התאוששה במהירות, והתעופפה בחיפזון בין הרגליים הענקייות, מנסה לעלות למעלה, לברוח. אך היא נתקלה בעיניים האדומות של המפלצות, ובזנבותיהם החזקים, והתקשתה לעלות. ואז, כשסוף סוף, הצליחה למצוא פירצה ולעלות, יד חיוורת וארוכה תפסה אותה, והצמידה את שתי זרועותיה המכונפות על גופה. שתי עיניים שחורות, מרושעות, הביטו בה, וחיוך קטן עלה על הפנים החיוורות, הממוסגרות בשער שחור חלק. "ברוכה הבאה, נוטימון." "לאן?" שאלה בתדהמה נוטמון, שוכחת לרגע את מצבה. "אל ימי הטרור," דרפמון חייכה ברשעות, ושחררה את נוטימון. זאת עופפה מיד למעלה, בעיניים מפוחדות וגוף עייף. ************************************** בינתיים, רחוק רחוק משם, בממלכת הקרח... "קר לי," נשמעה לחישה. אייראמון סובבה את אוזניה. "מה קרה?" שאלה ניקס. "ניראה לי שדיאנמון התעוררה," אמרה אייראמון. כל החבורה נעמדה וניגשה אל דיאנמון ששכבה בפינה. לונה והזאב שלה נשארו לשבת. "קר לי," מלמלה שוב דיאנמון. פורסט הביט בה בבלבול. ניקס נתנה לו מכה בעורפו. "איה, למה עשית זאת?" ילל פורסט, קא שו הביטה בניקס בחומרה. ניקס נאנחה. "קר..." מלמלה שוב דיאנמון, "כל כך קר..." היא פקחה את עיניה למרות שנשארו עצומות. מעליה עמדו כמה צללים. חמישה היו מוארים, אחד אפל. בין שניים מהם היו גיצים כל הזמן. הייתה להם צורה של יצורים חיים, לכל השישה. היא הרגישה פחד של שניים מהם. אבל חלש מאוד. ערטילאי כמעט. מבטה עצום העיניים נדד לחלק אחר והיא ראתה שתי צלליות נוספות. קפואות, אם ניתן לומר כך. מעליה ריחף משהו לבן, מפחיד כמעט בבוהקו. מפחיד מאוד. היא רצתה לצרוח אבל גרונה היה יבש, והיא לא יכלה לזוז. ואז עיניה נפקחו בלי שיכלה לשלוט בזה. מעליה עמדו שש דמויות. "צריך לכסות אותה," אמרה קא שו. אחר כך היא הביטה בפורסט במבט שובב. פורסט הסמיק, והביט במיוטיסמון, שפלט "מה?!" "גלימה!" אמר פורסט, "או שהיא תוריד את החולצה שלי." מיוטיסמון נאנח. "הילדים של היום..." "ידעתי שתסכים," חייך פורסט. מיוטיסמון נד בראשו. "אני חושבת שזה לא יחמם אותה מספיק," נשמע מאחוריהם קולה של לונה. "אני אביא בקבוקים חמים," אמר הזאב ורץ משם. לונה יצאה לרגע מדלת צדדית וחזרה עם ערימת שמיכות וכרית. הזאב חזר כעבור רגע, נושא בפיו סל מלא בבקבוקים. הוא הניח את הסל על הרצפה. לונה הושיטה לניקס את ערימת השמיכות ולקחה את הכרית, תומכת בה את ראשה של דיאנמון. אייראמון לקחה בקבוקים אחדים והניחה אותה תחת כפות רגליה, לצד ידיה, על בטנה וליד צווארה של דיאנמון. לונה, ניקס ומיוטיסמון החלו לסדר את השמיכות על דיאנמון. כעבור זמן מה ניראה מצבה של דיאנמון טוב יותר ולחייה הוורידו מעט. ואז היא התעטשה עיטוש קולני במיוחד. הזאב הושיט לה ממחטה. היא עצמה את עיניה ונרדמה. "שוב היא ישנה?" שאל פורסט. "ששששששששש!" אמרו ניקס, אייראמון ומיוטיסמון. "מה יש?" שאלה לילימון, אבל בשקט. "צריך לתת לה לישון." אמרה אייראמון. פורסט העדיף לא להגיב. לילימון החליטה, שמאחר ואחד מהם משוגע, לא כדאי להתווכח במקרה זה. כולם התיישבו על הכורסאות ושתקו זמן מה. פורסט נירדם על כתפה של קא שו, והיא נראתה די מנומנמת. "אני מבין שבשלב מסוים תירצו ללכת מכאן," פתח הזאב. פורסט התעורר מיד. "כן," אמר פורסט. "יש לנו משימה חשובה." "אני לא מבינה," אמרה לונה. "לכל אחד מכם יש מטרה משל עצמו אבל אתם מגדירים את עצמכם כחבורה אחת." "לא כולנו," אמר מיוטיסמון. "כן, המשוגע הזה מחפש איזה גאטומון אחת..." אמרה לילימון. "מי שמדברת," סינן מיוטיסמון. "אמרת גאטומון?" שאלה לונה. "כן," ענתה לילימון. "אני מכירה אחת כזאת," אמרה לונה. "באמת?" שאלה אייראמון בהתרגשות, "את יודעת איפה היא?" "כן. היא שכנה, גם לה יש ממלכה משלה," אמרה לונה.

 

[Yan and Ksan]

המשך 3 (ואחרון)-

"איך ניתן להגיע אליה?" שאל מיוטיסמון. "פעם בחצי שנה ניפתח שער, צריך לומר כמה מילים ואז נכנסים," ענתה לונה. "ומתי הוא יפתח?" שאל מיוטיסמון. "עוד שבוע." ענתה לונה באדישות. "את יכולה לומר לי מה המילים?" ביקש מיוטיסמון. "כן," אמרה לונה, והושיטה לו דף. "בין אור לאופל את נמצאת, לא מתחבאת, אך נסתרת והכול רואה ומוצאת," היה כתוב על הדף. "אתם יכולים להישאר כאן," אמרה לונה. "אני הולכת לישון. לילה טוב." "לילה טוב," אמרה החבורה במקהלה. לונה יצאה והזאב אחריה. מיוטיסמון התיישב, הדף בידו. "נו? מה כתוב שם?" שאלה לילימון. "בין אור לאופל את נמצאת, לא מתחבאת, אך נסתרת והכול רואה ומוצאת," קרא ומיוטיסמון. "שמעתם את זה?" שאלה אייראמון. "את מה?" שאלה ניקס. ואז, כל נוכחי החדר נפלו לתוך בור גדול. הם מצאו את עצמם באזור בלתי מוכר. "איפה אנחנו?" שאלה קא שו. "ליד עיר הסופה," אמרה אייראמון בהלם. מבטה היה נעוץ בעיר הרוסה. ************************* ובכן, ניראה שלחבורה שלנו יש נטייה להיכנס למצבים לא צפויים, לא כן? איך הם בדיוק הגיעו ממלכת הקרח אל אזור הסופה? אלו סודות מסתיר מיוטיסמון, והאם הוא יוכל לממש את מטרת מסעו (התמוהה)? האם החבורה תוכל לעצור את מסע הטרור של דרפמון? כדי לגלות זאת המשיכו לקרוא את אגדות העולם הדיגיטלי!

 

[moon flower]

*-* ../images/Emo41.gif

אהבתייי ~.~ חח, קא-שו פאנגירל מן המניין ^-^ לונה מוזרה @.@ אבל אני אוהבת את איך שהיא נראית ואת הזאב הלבן שלה *-* יש לזאב שם? 0.0?

 

[niena]

תודה ^_^

אמ... לזאב אין *עדיין* שם. אבל חשבתי על סהר. אהבתי שאהבת איך לונה נראית ^_^ תודה! ^^

 

[Yan and Ksan]

נידפקה החתימה...

ננסה שוב

 

[Dark SpaWn]

פרק דיי נחמד...

פחות טוב מהאחרים לדעתי... אגב,האם שמתם לב שליסטה לא שמה לא את הפרק הזה ולא את הקודם במאמרים ? או את דסטני,או את דברים שלא ידעתם על קוג'י... נו נו נו ליסטה... את מיתעצלת... חחח רק צחוק...

 

[Yan and Ksan]

תודה ^_^

למה פחות טוב? תן סיבות, ובפרקים הבאים נשפר את מה שהיה לא טוב.

 

[Apikachu L]

תודה רבא...

מה לא בסדר?(למרות שהיו כמה פיספוסים. לא אהבת את הבדיחה עם המזגן?)

 

[OFIRB9]

*בועטת בספון*

*אחרי זה מחבקת אותו* אחחחחחח לא משנה כמה אתה מעצבן אחרי שאתה סובל שבוע את טרייר בפורום סאקורה עם חוסר הטאקט המוחלט שלו כשאתה מגיע הנה ספון זה כלום! *בורח ממני בבהלה* יא אללה יאנה ונינה זה ה-שילוב!!! איזה יפה זה!!! רוצה עוד ועוד ועוד!!! גיייהההיייי תמיד הכי טוב לשלב את הגאונים ^^ (והמוכשרים)

 

[Dark SpaWn]

סיכום קצר לאופיר

איה,תודה,בערך תודה,אאאאאאאאאאאה !