חייבת להגיב
מכיון שאינני יודעת הרבה על מצבך המשפחתי, אניח שמשפחתך, החיה בביתך, מורכבת ממך ומילדתך, ומכלב. (כוונתי, שמהודעותייך עולה שאת מגדלת ילדה אחת, ואינני יודעת אם יש אבא נוכח בחייה של ילדתך, אבל שוב, מהודעתייך נראה שהוא לא חי אתכם.. -ואולי אני טועה...) הפסקה שלעיל חשובה בעיני מכיון שעם הרבה מהדברים שכתבת, סביר שהייתי מסכימה לפני שנולדה לי בתי הראשונה, (שהיא השניה מבין ילדיי). כשהיה לי רק את שי, וגם אני גידלתי אותו כמעט לבד, כי בעלי בקושי היה, (הוא בצבא),כך גידלתי אותו. חופש, חינוך בדיבור וללא כפייה. כבוד רב למה שהוא רוצה , מתי שהוא רוצה.... אני זוכרת את שנינו יושבים באמצע החורף בתוך שלולית ומשחקים בבוץ. כשנולדה לי אופיר השתנה הכל. מכמה סיבות. ראשית, הנסיך, כבר לא נסיך יחיד. יש גם נסיכה וגם בה צריך להתחשב. רעיון ההתחשבות עלול ליצור קונפליקט. לפעמים הילד מאוד רוצה משהו, שלו הוא היה יחיד, הייתי יכולה לאפשר לו. ברגע שיש מישהו נוסף. נזקק יותר, לפעמים זה לא מתאפשר. שלא לדבר מה קורה כשיש שלושה או ארבעה, (או 8 ו-10 כמו שיש די הרבה אצלינו בישוב). דוגמא לכך היא השינה במיטת ההורים. בכל פעם שהייתי בהריון, הילד הקטן של אותה תקופה נפרד ממיטת ההורים והלך למיטה משלו ע"מ לפנות את המקום לתינוק שיולד... שנית- כפי שהתברר ברגע שאופיר גדלה מעט, וממשיך ומתברר מדי יום, אופיר שונה מאוד מאוד. אצלה חינוך חופשי שכזה מעמיס ומלחיץ אותה. היא זקוקה לסדר יום קבוע ואפילו לנוקשות. בכל פעם שאני מנסה קצת להתיר את הרסן.. לאפשר לה לצאת מהמסגרת, לתת לה מגוון רחב מדי של אפשרויות, אני תמיד מגלה שאני פוגעת בה, מבלבלת אותה, ולא פעם זה נגמר בבכי. לכן, לדעתי המשפט "חנוך לנער ע"פ דרכו גם אם יזקין לא יסור ממנה" (מתוך ספר משלי), כ"כ נכון. כל ילד עם השיטה והדרך שמתאימים לו. העיקר שאוהבים את הילד ומאמינים בו. גלית
מכיון שאינני יודעת הרבה על מצבך המשפחתי, אניח שמשפחתך, החיה בביתך, מורכבת ממך ומילדתך, ומכלב. (כוונתי, שמהודעותייך עולה שאת מגדלת ילדה אחת, ואינני יודעת אם יש אבא נוכח בחייה של ילדתך, אבל שוב, מהודעתייך נראה שהוא לא חי אתכם.. -ואולי אני טועה...) הפסקה שלעיל חשובה בעיני מכיון שעם הרבה מהדברים שכתבת, סביר שהייתי מסכימה לפני שנולדה לי בתי הראשונה, (שהיא השניה מבין ילדיי). כשהיה לי רק את שי, וגם אני גידלתי אותו כמעט לבד, כי בעלי בקושי היה, (הוא בצבא),כך גידלתי אותו. חופש, חינוך בדיבור וללא כפייה. כבוד רב למה שהוא רוצה , מתי שהוא רוצה.... אני זוכרת את שנינו יושבים באמצע החורף בתוך שלולית ומשחקים בבוץ. כשנולדה לי אופיר השתנה הכל. מכמה סיבות. ראשית, הנסיך, כבר לא נסיך יחיד. יש גם נסיכה וגם בה צריך להתחשב. רעיון ההתחשבות עלול ליצור קונפליקט. לפעמים הילד מאוד רוצה משהו, שלו הוא היה יחיד, הייתי יכולה לאפשר לו. ברגע שיש מישהו נוסף. נזקק יותר, לפעמים זה לא מתאפשר. שלא לדבר מה קורה כשיש שלושה או ארבעה, (או 8 ו-10 כמו שיש די הרבה אצלינו בישוב). דוגמא לכך היא השינה במיטת ההורים. בכל פעם שהייתי בהריון, הילד הקטן של אותה תקופה נפרד ממיטת ההורים והלך למיטה משלו ע"מ לפנות את המקום לתינוק שיולד... שנית- כפי שהתברר ברגע שאופיר גדלה מעט, וממשיך ומתברר מדי יום, אופיר שונה מאוד מאוד. אצלה חינוך חופשי שכזה מעמיס ומלחיץ אותה. היא זקוקה לסדר יום קבוע ואפילו לנוקשות. בכל פעם שאני מנסה קצת להתיר את הרסן.. לאפשר לה לצאת מהמסגרת, לתת לה מגוון רחב מדי של אפשרויות, אני תמיד מגלה שאני פוגעת בה, מבלבלת אותה, ולא פעם זה נגמר בבכי. לכן, לדעתי המשפט "חנוך לנער ע"פ דרכו גם אם יזקין לא יסור ממנה" (מתוך ספר משלי), כ"כ נכון. כל ילד עם השיטה והדרך שמתאימים לו. העיקר שאוהבים את הילד ומאמינים בו. גלית
