בדיוק נזכרתי במשהו...

[מור לבבב]

בדיוק נזכרתי במשהו...

אמא היתה חולה הרבה שנים,ואני ואחיות שלי לא ידענו ,לא משנה סיפור ארוך.. בקיצור,אני זוכרת כשהייתי קטנה נסענו לאיזה מקום ואמא פתאום לא הרגישה טוב אז הזמנו אמבולנס.. אז חשבתי שאולי יש לה בעיות בלב ,חשבתי שבגלל שרבנו איתה אז היא התעצבנה או משהו בסגנון..והיו כמה פעמים כאלה.. עכשיו שאני חושבת על זה,ואני מניחה שזה בגלל הסרטן שהיה לה,אני לא יודעת בדיוק להסביר את עצמי, אני כאילו משווה את הסרטן ואת הבעיות בלב,ועל הבעיות בלב אני חושבת שזה נורא קשה ועל הסרטן שזה כאילו "לא כזה נורא".. אני יודעת שסרטן זאת מחלה קשה וממש לא פחות מבעיות בלב אבל משום מה אני לא קולטת את זה לעומת פעם.. גם פעם שמישהו בכתה שלי איבד אבא אני מה זה ריחמתי עליו ואמרתי שהוא ממש מסכן ,והיום אני לא חושבת ככה על עצמי.. אתם מבינים אותי? גם לכם זה קרה? או שזה פשוט כי אני הדפוקה?

 

[shirli6]

בכל מקרה, את לא דפוקה../images/Emo13.gif

אני מקווה שהבנתי אותך נכון, אם לא תקני אותי. אני לגמרי מכירה את הניתוק הזה מהמקרה הפרטי שלך. כשמסתכלים על מקרים של אחרים- יותר קל להעריך מה דעתנו על זה (ומה שקורה להם יכול להיות קשה מאוד ואנחנו מבינים את זה). אבל כשמדובר בנו- פתאום הכללים משתנים. פתאום זה כבר לא כמו הסרטים האלה שרואים בטלויזיה על ילדה שאחד מהוריה נפטר ואנחנו ממש מרחמים עליה. פתאום זה אנחנו. אני לא מצליחה (אני חושבת שאני גם לא רוצה) לרחם על עצמי כמו שהייתי מרחמת על אנשים אחרים. אני מקווה שהבהרתי את עצמי ושזה בכלל נוגע למה שאת מנסה להעביר...

 

[מור לבבב]

בערך..

זה מוזר.. גם שפעם חשבתי שיש לה משהו אחר וזה היה נראה לי יותר קשה ממה שאני יודעת שהיה לה.. אוף יחעוטליככןםועיוןעועטועחטעו

 

[batel500]

קרה לי אבל הפוך.

המוות אף פעם לא היה בעייני דבר מפחיד וידעתי שזה קורה וככה העולם וגם אני אמות בסוף וידעתי שגם אבא סבא סבתא וגם אמא (שתזכה לחיים ארוכים) שלי באיזשהו שלב. ידעתי שסבא וסתבא מתים כי הם זקנים ואחרי כמה שנים גיליתי שרופא הרג את סתבא שלי (נתן לה תרופה שהיא לא צריכה) וכעסתי כל כך. וגם אבא שלי כעס ובגלל זה הוא לא הלך לבתי חולים אף פעם, כשהוא נפטר זה היה נורא ברור בעייני כמובן שזה היה די פתאומי ואני מתגעגעת המון אבל אני חיה ובטח אמרו לכם מיליוני פעמים "החיים ממשיכים" ודברים כאלה (אישית אני שונאת שאומרים לי את זה). אז אחרי שאבא שלי נפטר אבא של חברה נורא טובה שלי (לשעבר) נפטר ואז הרגשתי עוד יותר קרובה אליה היא התקשרה אלי לספר לי והתחלתי לבכות בטלפון ואז היא אמרה לי "בתאל עכשיו אני יודעת מה את מרגישה, עכשיו אני מבינה אותך יותר מתמיד" וזה פשוט שבר אותי. ואפילו שלא באמת הכרתי את אבא שלה. וגם זה ממש אירוני, מכירים את זה שרק אחרי שאבא או אמא נפטרים צצים כל מיני אנשים שגם אמא או אבא שלהם נפטרו שלא הכרתם אותם קודם. ממש מוזר =\ באטל =]

 

[eshkolit32]

גם לי זה קרה

בשני מקרים. אחד כשהכרתי כשהיתי בבי"ס יסודי בן של חברה של אמא שלי, ובאיזשהו שלב אמא שלו נפטרה מסרטן. חשבתי בזמנו שזה איום ונורא בשבילו לאבד אמא בגיל כ"כ צעיר ולא היה לי מושג איך הוא מצליח להמשיך לחיות, זה נראה לי אז דבר ששובר את כל החוקים, משהו שאי אפשר בכלל להתמודד איתו. במקרה אחר בגיל מאוחר יותר היה לי ידיד שאיבד את שני הוריו ואני חשבתי בזמנו שזאת פשוט זוועה לחיות בלי הורים. היום, במרחק זמן שעבר מאז שההורים שלי נפטרו, כשאני נזכרת כמה כאב לי הלב על הילד ההוא ובחור ההוא - אני כמעט מגחכת על עצמי....אחרי שזה קורה לך זה פתאם נהיה לא כזה בלתי אפשרי, או בלתי נסבל. ברור שיש לי המון כאב על המוות שלהם אבל מסתבר שאפשר לעבור דברים קשים בחיים ועדיין לעמוד על שתי הרגליים. איזה מזל