בדיוק לפני שנה
בדיוק לפני שנה, חמישה ימים לפני ראש השנה נסענו השכם בבוקר לבית החולים שבו בוצעה הפסקת ההריון. בצהריים היינו כבר בדרך הביתה, כל כך מהר, כל כך "פשוט". אני זוכרת כל רגע, כל דקה. זוכרת את ההמתנה בחדר ניתוח שההרדמה תתחיל להשפיע, זוכרת את המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי, את המחשבה הראשונה כשהתעוררתי, היד שמלטפת את הבטן והדמעות שזולגות. זוכרת את השיר שהתנגן בדיסק בדרך הביתה ("החיטה צומחת שוב"). בראש השנה עצמו יצאנו לטיול שתוכנן זמן רב מראש. לא רצינו לבטל ולאכזב את הילדים אבל הסיבה האמיתית היתה שלא רציתי להיות בבית בחג. לא היה לי מה לחגוג. לא הרגשתי אוירת חג. רציתי להתרחק. שעות נסיעה רבות מול אוקיינוס כחול ומדהים אפשרו לי זמן לעבד, לחשוב, לבכות, להפרד, להתאבל. אתמול היה יום עמוס רגשית. הדאגה להופ (מהפורום הסמוך), הדאגה לאחותי שכבר מסיימת שבוע 41 והלידה עדיין לא באופק, מכרה מהמושב שגילתה לי על הפסקת ההריון שלה (גם זיהום, גם שלב מתקדם) וראש השנה המתקרב - הכל נבנה יחד לגוש בגרון. בלילה כשכולם כבר נרדמו, ישבתי עם יהב, הסתכלתי עליו, ליטפתי אותו, נישקתי אותו, חיבקתי אותו, עדיין לא מאמינה שהוא כאן ורק אז הדמעות זלגו להן ומצאו פורקן. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה - שנה שעברה למשפט הזה לא היתה שום משמעות בעיני. לא האמנתי בעתיד שצופנת השנה החדשה, לא הייתי מסוגלת להסתכל מעבר ליום הקרוב אבל הברכה הגיעה אלי ולכל אחת מאיתנו כאן ואני מאחלת לנו עוד שנים רבות של ברכות כאלה ושהפורום יתברך בגורים וגורות חדשים. שנה טובה!
בדיוק לפני שנה, חמישה ימים לפני ראש השנה נסענו השכם בבוקר לבית החולים שבו בוצעה הפסקת ההריון. בצהריים היינו כבר בדרך הביתה, כל כך מהר, כל כך "פשוט". אני זוכרת כל רגע, כל דקה. זוכרת את ההמתנה בחדר ניתוח שההרדמה תתחיל להשפיע, זוכרת את המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי, את המחשבה הראשונה כשהתעוררתי, היד שמלטפת את הבטן והדמעות שזולגות. זוכרת את השיר שהתנגן בדיסק בדרך הביתה ("החיטה צומחת שוב"). בראש השנה עצמו יצאנו לטיול שתוכנן זמן רב מראש. לא רצינו לבטל ולאכזב את הילדים אבל הסיבה האמיתית היתה שלא רציתי להיות בבית בחג. לא היה לי מה לחגוג. לא הרגשתי אוירת חג. רציתי להתרחק. שעות נסיעה רבות מול אוקיינוס כחול ומדהים אפשרו לי זמן לעבד, לחשוב, לבכות, להפרד, להתאבל. אתמול היה יום עמוס רגשית. הדאגה להופ (מהפורום הסמוך), הדאגה לאחותי שכבר מסיימת שבוע 41 והלידה עדיין לא באופק, מכרה מהמושב שגילתה לי על הפסקת ההריון שלה (גם זיהום, גם שלב מתקדם) וראש השנה המתקרב - הכל נבנה יחד לגוש בגרון. בלילה כשכולם כבר נרדמו, ישבתי עם יהב, הסתכלתי עליו, ליטפתי אותו, נישקתי אותו, חיבקתי אותו, עדיין לא מאמינה שהוא כאן ורק אז הדמעות זלגו להן ומצאו פורקן. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה - שנה שעברה למשפט הזה לא היתה שום משמעות בעיני. לא האמנתי בעתיד שצופנת השנה החדשה, לא הייתי מסוגלת להסתכל מעבר ליום הקרוב אבל הברכה הגיעה אלי ולכל אחת מאיתנו כאן ואני מאחלת לנו עוד שנים רבות של ברכות כאלה ושהפורום יתברך בגורים וגורות חדשים. שנה טובה!
