מחפשת את הדרך
New member
בדידות
אני יודעת שהבעיה הזו נכנסת תחת "צרות של עשירים" - אני לא בודדה באמת, יש לי משפחה אוהבת מאד מאד, אבל משפחה לא יכולה לספק את כל הצרכים החברתיים ולפעמים צריך מישהו מבחוץ. אני כל כך כמהה לחברות אמיצה כזו שאפשר ללכת בה רחוק ולהסיר את ההגנות, להיות *אני*, לשתף ולהשתתף, למצוא תחומי עניין והנאה משותפים, להתקשר כשכואב... אני מנסה ליצור מכנה משותף וזה לא מצליח לי... אנשים אומרים, כן בטח נפגש - אבל לא מוכנים ללכת את האקסטרא מייל של ההשקעה. תמיד אני זו שיוזמת, מנסה, מתקשרת, באה... יש אנשים שנותנים לי להרגיש ברירת מחדל, כשיש שעה פנויה ולא עושים כלום אז אני יכולה לבוא (לזמן קצוב שמדברים בו תוך כדי בטלפון ואז מעיפים אותי). אני חייבת להגיד שלא תמיד המצב היה כך, אבל לפני שלוש שנים עברתי עיר עם ארוסי ולא שמתי לב שהקשרים החזקים דאז נסדקו וניתקו... ניסיתי לשחזר חברויות פה וזה לא הולך, ניסיתי לשמור על לונג דיסטאנס ריליישנשיפ, אבל גם זה לא הולך, תמיד יש משהו יותר חשוב ממני. גם אני בונה את החיים שלי עכשיו, גם אני טרודה בתכניות לעתיד כמו עבודה, גם אני תלמידה, גם אני עובדת, גם אני לחוצה - אבל אני לא מבינה - האם לאף אחד אין צורך בחברות שכזו חוץ מלי? אתמול בערב רציתי כל כך לעשות משהו, ומצאתי את עצמי עוברת נואשות על כל שם ושם פוטנציאלי ביומן שלי ומנסה לקבוע ולהתקשר - ואף אחד, אבל אף אחד! לא יכול היה לעשות משהו. זה באמצע, זה הולך לארוחה משפחתית ואח"כ לדוד ואח"כ להפגש עם רונה ומשה, זה יש לו תופעות לוואי מתרופות, זאתי מתה מעייפות, והרוב במקרים האחרים פשוט לא ענה לי אלא סינן אותי (בםרט אחת שאמרה לי ש"חייבים לעשות משהו ביום ששי בערב, אנחנו כבר חייבים לצאת לדאבל דייט). ירדה עלי מועקה כבדה ועצבות, אני מתחילה לשאול את עצמי אם חברות היא משהו שעדיין קיים או אולי עברה מן העולם והצורך החזק הזה בוער רק בי. כואב.
אני יודעת שהבעיה הזו נכנסת תחת "צרות של עשירים" - אני לא בודדה באמת, יש לי משפחה אוהבת מאד מאד, אבל משפחה לא יכולה לספק את כל הצרכים החברתיים ולפעמים צריך מישהו מבחוץ. אני כל כך כמהה לחברות אמיצה כזו שאפשר ללכת בה רחוק ולהסיר את ההגנות, להיות *אני*, לשתף ולהשתתף, למצוא תחומי עניין והנאה משותפים, להתקשר כשכואב... אני מנסה ליצור מכנה משותף וזה לא מצליח לי... אנשים אומרים, כן בטח נפגש - אבל לא מוכנים ללכת את האקסטרא מייל של ההשקעה. תמיד אני זו שיוזמת, מנסה, מתקשרת, באה... יש אנשים שנותנים לי להרגיש ברירת מחדל, כשיש שעה פנויה ולא עושים כלום אז אני יכולה לבוא (לזמן קצוב שמדברים בו תוך כדי בטלפון ואז מעיפים אותי). אני חייבת להגיד שלא תמיד המצב היה כך, אבל לפני שלוש שנים עברתי עיר עם ארוסי ולא שמתי לב שהקשרים החזקים דאז נסדקו וניתקו... ניסיתי לשחזר חברויות פה וזה לא הולך, ניסיתי לשמור על לונג דיסטאנס ריליישנשיפ, אבל גם זה לא הולך, תמיד יש משהו יותר חשוב ממני. גם אני בונה את החיים שלי עכשיו, גם אני טרודה בתכניות לעתיד כמו עבודה, גם אני תלמידה, גם אני עובדת, גם אני לחוצה - אבל אני לא מבינה - האם לאף אחד אין צורך בחברות שכזו חוץ מלי? אתמול בערב רציתי כל כך לעשות משהו, ומצאתי את עצמי עוברת נואשות על כל שם ושם פוטנציאלי ביומן שלי ומנסה לקבוע ולהתקשר - ואף אחד, אבל אף אחד! לא יכול היה לעשות משהו. זה באמצע, זה הולך לארוחה משפחתית ואח"כ לדוד ואח"כ להפגש עם רונה ומשה, זה יש לו תופעות לוואי מתרופות, זאתי מתה מעייפות, והרוב במקרים האחרים פשוט לא ענה לי אלא סינן אותי (בםרט אחת שאמרה לי ש"חייבים לעשות משהו ביום ששי בערב, אנחנו כבר חייבים לצאת לדאבל דייט). ירדה עלי מועקה כבדה ועצבות, אני מתחילה לשאול את עצמי אם חברות היא משהו שעדיין קיים או אולי עברה מן העולם והצורך החזק הזה בוער רק בי. כואב.
