בדידות

[מישהי163]

בדידות

כתבתי בהרחבה בפורומים שכנים. אני נשואה עם שלושה ילדים גדולים, לא צעירה. המשפחה הגרעינית היא העוגן היחיד שלי בחיים ובלעדיהם לא הייתי כאן, אבל - מחוץ לקירות הבית אני בודדה בטירוף. לא שייכת לשום מקום ולשום דבר. מעט החברים שהיו לי ניתקו קשר. המשפחה המורחבת אדישה או שונאת. מילדות היו לי קשיים חברתיים. ניתן לסכם זאת בעובדה שבאתי לעולם עם אפס מיומנויות חברתיות, ולזה נוספה משפחה לא תומכת. מאחורי היסטוריה עניפה של דחייה, מריבות וסכסוכים. היומיום שלי מורכב מלבד וסביבי פרצופים מנוכרים. שני ארועים ששברו אותי לגמרי הם בריאות לקויה. לבעיות בריאותיות ארוכות שנים נוסף לפני שלוש שנים התחלה של סרטן השד, כריתה דו-צדדית ושחזור. המכה, יותר מהמחלה והחרדה מסביב (למזלי לא עברתי כימו) הייתה האדישות של הסביבה. אמי נפטרה מאותה מחלה לפני שנים רבות. אבא שלי ז"ל היה נשוי שוב, והיה אדיש למחלתי. בתקופה ההיא רציתי לסיים את חיי אבל ריחמתי על הילדים, בעיקר על הבן הצעיר. לפני שנה אבי נפטר והוריש את כול רכושו (והיה הרבה) לאשתו מנישואים שניים. "לא ספר אותי" לא בחייו ולא במותו. אני לא מצליחה להתגבר על מטען כזה של אירועים שליליים. יודעת שאני צריכה לראות את חצי הכוס המלאה ולהאחז במה שיש, אבל לא מצליחה לבד. אני מדוכאת נורא ומלאה במחשבות רעות.

 

[סף40]

מבינה אותך.
איתך מרחוק

 

[מרתה אולוביץ]

&nbsp
מרגישה את הקושי והכאב יחד איתך.

 

[נעמי טאובר]

בדידות ומחשבות רעות

שלום לך מישהי
תודה על השיתוף, צר כל כך לקרוא על כל הצרות שלתוכן נולדת ועל אלה שהתווספו, נשמע שאכן נדרשת ממך גבורה רבה להתמודד עם אתגרי חייך בלי שקיבלת די צידה לדרך בילדות.
את כותבת שבאת לעולם עם אפס מיומנויות חברתיות, ובזה אני מטילה ספק. אם הצלחת להינשא ולגדל שלושה ילדים בצורה כזו שהמשפחה הגרעינית היא עוגן בשבילך- כנראה שעשית שם כמה דברים טובים במיומנות.
כאשר ילדה גדלה במשפחה שבה לא מביעים רגש וחיבה- יכול להיווצר כזה חוסר ביטחון ושיתוק במצבים חברתיים, וילדה כזו עשויה ללכת בעולם כבויה וחסרת אמון בסיכוי להאהב, ואולי גם מתוסכלת וזועמת - ואולי לזה נתת את השם "קשיים חברתיים"..
לא אציע לך לראות את "חצי הכוס המלאה" כי נדמה שבהיותך עם כזו תחושת מחסור וחוסר אמון ביכולותיך - גם חוויות טובות בחייך עלולות להיות מורגשות כ"דולפות החוצה" ולא נאגרות ומצטברות להרגשה טובה.
כן אציע לך ללכת לטיפול, לפרגן לעצמך פינה שבה את תהיי במרכז, ותקבלי הבנה
ועניין בך, לא כתחליף לחברויות, אלא כהזדמנות להניח את המחשבות הרעות והזעם "על השולחן", להבין איך משתחזרים סכסוכים בחייך ואיך אפשר אחרת,
איך לצאת ממעגל הקסם השלילי של לבד וניכור.
אינך מספרת עם את עובדת או לא, ואם כן- האם גם שם אין חיוך? או שאפשר לנסות ליצור כזה? ומה בדבר תחומי עניין, חוגים, מסגרות המציעות פעילויות שונות? (דווקא בגיל המבוגר יש הרבה יותר כאלה) זה אולי לא מעורר חשק ללכת לפעילות כזו באופן מלאכותי, וגם שם עלולה להשתחזר חויית דחיה, אבל בליווי של טיפול- אפשר יהיה לבחון האם ציפיותיך (אולי הלא מודעות) לחום וחיבה
גורמות להתאכזב מהר, או לפרש לא נכון ולשדר אכזבה, או אולי דינמיקה אחרת, אבל שהבנתה תאפשר לצאת מהמעגל הרע וליצור ניצני ידידות.
כ"עזרה ראשונה" לדיכאון אפשר להיעזר בתרופות, אבל במצב שאת מתארת, ואחרי מכות על מכות- חשוב מאד להגיע גם לטיפול נפשי בשיחות, לעבד את הטראומות והחסכים, ולקבל חיזוק כדי לאזור כוח לצאת מבדידות להתחברות.
שולחת לך חיבוק וירטואלי ואיחולים שתוכלי לפתוח את הלב לאפשרות שינוי

 

[מישהי1631]

תודה רבה רבה למגיבות

נעמי, לשאלתך - אני עובדת במישרה מלאה. העבודה הנוכחית, למזלי, לעומת קודמותיה כמעט ולא דורשת אינטרקציה חברתית כך שאין כמעט מריבות. בדידות - כן. לבד בחדר, לבד בקפטריה, לבד מול המחשב. במשך שנים אני מנסה לפרוץ את מעגל הבדידות, הולכת עם בעלי פעמיים בשבוע לריקודי עם, הולכת לחדר כושר, ולכול מקום - הולכת בתוך בועה. שלום-שלום, מה נשמע וזהו. אנשים רואים את המבוכה, חוסר הבטחון וההתנהגות החברתית המוזרה ומתרחקים ממני. בתקופה האחרונה זה כל-כך מפריע לי שאני שוקלת להפסיק לרקוד. רק הצורך לשמור על המשקל גורר אותי למקום שפעם הלכתי אליו בהתלהבות עצומה. הייתי בטיפולים בעבר וקצת עכשיו. אין לי תקציב ליותר מפעם בשבועיים, אצל פסיכולוג/עובד סוציאלי. על מפגשים עם פסיכיאטר או תרופות אין מה לדבר. אין תקציב. (לוקחת רסיטל 20 מ'ג. קיבלתי מרשם חד פעמי לפני שנים רבות ומאז לא בדקתי את הנושא).

 

[נעמי טאובר]

אין תקציב לטיפול או לתרופות

שלום לך מישהי, אני מבינה מדבריך שאת ממשיכה לנסות לפרוץ את בועת הבדידות, ובדרכים שונות, וזה מעורר הערכה. צר לי שאת חווה כזה שחזור של התסכול ולא שיפור. מצד שני- משמח לדעת שנהנית והתלהבת מריקודי עם, מה התאפשר שם פעם שאיננו כיום?
מה שאת קוראת "חוסר בטחון והתנהגות חברתית מוזרה" יכול להיות מורכב מדברים שונים שבוודאי לפחות חלק מהם ניתן לשינוי. האם יש חרדה חברתית? האם יש פגיעות מועצמת? חשש ומבוכה מתוך נסיונות מרים בעבר? נכון שכאן לא המקום שיאפשר טיפול ממשי בזה, ובכל זאת- כדאי לשמור על התקווה.
כיום עם הרפורמה- את זכאית למעקב פסיכיאטרי בהשתתפות עצמית סמלית בקופת חולים, וכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר מה הטיפול התרופתי האופטימלי בהינתן המבחר שיש כיום. את זכאית גם לטיפול נפשי בשיחות חינם במסגרת הקופה בה את חברה, וגם זו אפשרות שכדאי לשקול.
הייתי ממליצה לך לברר אם יש בסביבת מגוריך קבוצה לטיפול בקשיים חברתיים,
ייתכן שעלות השתתפות בקבוצה כזו לא תהיה גבוהה מטיפול פעם בשבועיים.
(אם כי במקרה שהטיפול מיטיב ומשמעותי לך- לא כדאילהפסיקו).
אם תגיעי לקבוצה כזו- אולי תופתעי לגלות שאת לא כל כך לבד- שיש לא מעט אנשים הסובלים מקשיים דומים... זה כשלעצמו לא בהכרח מנחם, אבל יכול להוריד את מחסום הבושה ולאפשר שותפות בגילוי דרכים להתקרבות והסרת המחסומים.

 

[תמר דגן 1]

טיפול פסיכולוגי

שלום לך מישהי 163,

דבריך נוגעים ללב. יש בך רגישות, יכולת לבטא את עצמך ויכולת לעורר אמפתיה. יש בך גם רצון חיים ויכולת לשמוח ולהתלהב, וגם התחשבות ואכפתיות כלפי אחרים, לפחות כלפי ילדיך. היו לך חברות ויש לך בעל, משמע יש לך יכולת להחזיק קשר לאורך זמן (למרות שכתבת שהחברות עזבו אותך, היתה תקופה שהיו איתך). ואלו מעט המיומנויות שיכולתי להסיק מכתיבתך. אני בטוחה שיש בך עוד הרבה יותר.

בין אם נולדת עם קושי כלשהו במיומנויות חברתיות, ובין אם אלו נוצרו עם השנים כתוצאה מאכזבות וכאבים, יש לך בסיס טוב ללמוד מיומנויות אלה. אני בהחלט מצטרפת להמלצתה של נעמי למצוא קבוצה חברתית שבה בנוסף לשיתוף ולתחושה שאינך לבד, לומדים ומתרגלים באופן מובנה מיומנות אחר מיומנות, חווים הצלחות המעודדות להמשיך ולהתנסות גם מחוץ לקבוצה. אני מניחה שצריך לעשות קצת שיעורי בית כדי למצוא קבוצה טובה באמת, המונחית על ידי אנשי מקצוע טובים. אל תלכי לקבוצה שמונחית על ידי אדם יחיד.

באשר לטיפול הרגשי האישי - אני חושבת שאת לא יכולה להרשות לעצמך שלא לטפל, בטיפול מקצועי טוב, לפחות אחת לשבוע, שיעזור לך להתמודד עם העומס העצום של חוויות דחיה, כשלון, בדידות ופגימות. קשה מאוד במפגש של אחת לשבועיים להגיע לתחושה מייטיבה של קשר משמעותי, ושל רצף הכלה ועבודה. מה שאת מתארת לא יכול להפתר בהסתכלות על חצי הכוס המלאה ודורש עזרה חיצונית מקצועית וטובה.

מגיע לך לחיות חיים יותר טובים, ואם לא עכשיו אז אימתי?

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!

 

[מישהי163]

המון תודה, תמר!

 

[מישהי163]

תודה, נעמי לשאלותייך:

אני מתכוננת לנסות טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים. הייתי בפגישה מקדימה עם פסיכיאטר, והוא החליט שאין לי דיכאון ואני לא זקוקה לתרופות. אולי דרך הטיפול הפסיכולוגי בקופת חולים תהיה אפשרות להתייעצות על תרופות. מסופקתני. לגבי חברה - יש לי היסטוריה חברתית עגומה, שלא אפרט כאן מפאת קוצר מקום, בין השאר, סילוק מתנועת הנוער בתיכון וחוסר קבלה מוחלט במשפחת בעלי כולל כינוי החיבה "חולת נפש". וגם: צעקות בעבודה (הקודמת למזלי) "משוגעת, שכחת לקחת את התרופות שלך," או אי הזמנה לחתונה של מישהי כשכול המחלקה הוזמנה, חוץ ממני. קבוצה חברתית? הייתי בכזאת בגיל 22 וגם שם לא הייתי מקובלת... כיום, בגיל, 56, חוששתני שאני מבוגרת מדי ולא יקבלו אותי.

 

[מישהי163]

ולעניין ריקודי עם

נהניתי מאד מהחידוש. אני רוקדת 11 שנים, ואפס קשרים. רואה בפייסבוק איך כולם נפגשים מחוץ לריקודים ואני לא מוזמנת. עומדת במעגל, כולם מתסחבקים ומתחבקים ואף אחד לא ניגש אלי. וגם - לא רוקדת טוב. לא קולטת ולא זוכרת. אלוהים "חנן" אותי גם בקשיי למידה.

 

[נעמי טאובר]

כולם מסתחבקים ומתחבקים ואף אחד לא ניגש אלי

שלום מישהי ותודה על המשך השיתוף. את מתארת תמונה כואבת, וצר מאד על כך, לפעמים כל מה שצריך זה מישהו אחד שישבור את החווייה ש"אף אחד לא ניגש", ואז קל יותר להמשיך. מצער כל כך שלא נמצאו לך די אנשים שעשו צעד לקראתך עד כה, ובכל זאת- יש כמה, כפי שתיארה בצדק תמר. זה חשובוגם מעיד שאת יודעת ליצור קשר ולשמור עליו.
ואם נחזור לקבוצה- אולי את יכולה לעשות את הצעד?
האם את מנסה לפעמים להתעניין במישהו/הי מהרוקדים? לפתוח בשיחה כלשהי- על הריקוד, על המורה, על מזג האויר, או לא חשוב התוכן, רק להראות עניין?
האם עלה בדעתך שיש עוד אנשים בחבורה שחשים "לא על הגובה"? (תהיי בטוחה שיש, גם אם זה לא כתוב על המצח) ושפנייה מצידך תתקבל על ידם ותפתח הזדמנות לשיחה?
לגבי הריבים וההתנפלויות שחווית- נראה שיש פער גדול בין חווייתך הפנימית לבין מה שאנשים מייחסים לך. יש כנראה מעגל קסם שלילי של עלבון שמביא אותך להיפגע ואולי להגיב בצורה קשה שהסביבה לא מקבלת. אלה כמובן חומרים לטיפול, וטוב מאד שבכוונתך לפנות לטיפול. בהצלחה!

 

[מישהי163]

תודה רבה, נעמי!