DreamALittleDreaM
New member
בדידות
כשהייתי צעירה (בתיכון) באמת המחלה הייתה כל עולמי. כמה זה עצוב. לא התעסקתי כל כך בדברים אחרים ובגלל זה גם לא הרגשתי בודדה יותר מדי אף פעם. איזו רמאות חולנית.
אבל הנה עכשיו יש לי קצת דברים אחרים בחיים, ואני מרגישה כאילו כל מה שלא הספקתי לעשות בגיל 15 ו16 ו17 נותר גם עכשיו. כאילו אין לי שום יכולת להתחבר עם אף אדם ואני באמת כל כך בודדה. כאילו כל הבדידות מכל השנים הצטברה ללילה הזה, לרגע אחד.
והכי הכי עצוב הוא הריקנות שהפעם בעצם אין שום מחלה שתמלא אותי- שזה הרי דבר טוב, כביכול, וגם ההכרה הכואבת שנדמה גם שאין שום אדם שימלא אותי.
ואם אני רק פוגשת מישהו ישר אני רוצה לספר לו הכל, כל מה שלא סיפרתי לאיש כבר כל כך הרבה זמן, אבל אף אחד הרי לא רוצה את זה, אף אחד לא רוצה להיות סוציאלי של מישהי אחרת.
וזהו.
זה מאוד בודד להיות חולה, ואפילו בודד יותר להיות כבר "בריאה".
כשהייתי צעירה (בתיכון) באמת המחלה הייתה כל עולמי. כמה זה עצוב. לא התעסקתי כל כך בדברים אחרים ובגלל זה גם לא הרגשתי בודדה יותר מדי אף פעם. איזו רמאות חולנית.
אבל הנה עכשיו יש לי קצת דברים אחרים בחיים, ואני מרגישה כאילו כל מה שלא הספקתי לעשות בגיל 15 ו16 ו17 נותר גם עכשיו. כאילו אין לי שום יכולת להתחבר עם אף אדם ואני באמת כל כך בודדה. כאילו כל הבדידות מכל השנים הצטברה ללילה הזה, לרגע אחד.
והכי הכי עצוב הוא הריקנות שהפעם בעצם אין שום מחלה שתמלא אותי- שזה הרי דבר טוב, כביכול, וגם ההכרה הכואבת שנדמה גם שאין שום אדם שימלא אותי.
ואם אני רק פוגשת מישהו ישר אני רוצה לספר לו הכל, כל מה שלא סיפרתי לאיש כבר כל כך הרבה זמן, אבל אף אחד הרי לא רוצה את זה, אף אחד לא רוצה להיות סוציאלי של מישהי אחרת.
וזהו.
זה מאוד בודד להיות חולה, ואפילו בודד יותר להיות כבר "בריאה".