בדידות ושיגעון..

[shirley84]

בדידות ושיגעון..

אני מרגישה שאני משתגעת.. אני מרגישה שכולם נגדי, שאני עושה הכל כדי להתחבב ובמשך כל ימי חיי בעצם תקעו לי סכין בגב. אני מרגישה שהחבר הכי טוב שלי הוא המחשב - וגם זה כבר נמאס כי הוא לא עונה לי.. רע לי ועצוב לי כל כך.. אני מוצאת את עצמי קמה בבוקר ולא יודעת למה, מה הטעם? אני לא מרגישה שלמישהו באמת אכפת ממני, שמישהו באמת אוהב אותי... שזה לא משנה שאני כאן. אני חלשה וקטנה ולא מסוגלת להלחם. התחלתי לנחם את עצמי ע"י קניות של דברים שאמורים לעשות טוב - בגדים, איפור, ספר שמציע עצות לחיים טובים יותר וכל מיני כאלה.. וזה מחמיר - אני שומעת את עצמי בתוך הראש באלף נושאים שונים. אני לפעמים מתחילה לדבר לעצמי בקול רם. בעיקר אני סופרת 1,2,3,4.. זה מביא אותי לאיזה ריכוז ומפחית את הקולות האלה.. זה קורה לי כשאני מבולבלת או נבוכה. אני מרגישה חסרת שליטה על החיים, לחוצה, מתוחה, לא מסוגלת להגיע להחלטות... בבקשה, תעזרו לי לנסות להבין מה עובר עליי?

 

[geedy]

את מעלה בי זכרונות ילדות

זה מזכיר לי בדיוק את עצמי כשהייתי בגיל העשרה, וגם בתקופת הצבא, מה שגרם לי לחשוב ולתכנן את העתיד בלעבור לעיר אחרת, ואכן זה מה שעשיתי כשנתיים לאחר השיחרור, עברתי למרכז וזה שינה את חיי מקצה לקצה, מה שאני מציע לך תהיי אופטימית, אני למשל ניחמתי את עצמי בקניית מערכת סטיראו יקרה שאכלה לי את כל המשכורת+ דיסקים שהיו אז מאוד יקרים, אני מאמין שיש עוד כאלה שעוברים את זה במיוחד בגילאי העשרה המאוחרים מה שאני יכול לעזור בינתיים זה ב-

בהצלחה

 

[גרא.]

שירלי84,תחושת הבדידות שאת מתארת

אולי הבועה בה את נמצאת,לא נגרמה על ידם, אלא היא הדרך שבה את בחרת בה לחיות כרגע,אם כי לא ברור מדוע..את היום בת 19,סיימת ללמוד,כולל עבודת המחקר שלך, כפי שכתבת עליה בבלוג,ואת נמצאת עכשיו בבית..לבד מול המחשב. לא התגייסת לצבא,ואינך כנראה עובדת,,זה לא ברור מדברייך..כי די ברור שאדם שכל מעגלי חייו, נעים סביב שהותו וחייו בביתו,לבד ללא חברה..במצב שאין לו כלומר לך עם מי לדבר,יכול לשמוע רק את הקול האנושי של עצמו, זולת כמובן טלוויזיה או רדיו..ואת יוצאת לפעמים לרחוב, לחנויות, ומקבלת בכך גם את ההזדמנות לדבר עם זבנים,או אנשים מזדמנים..אבל זה לא זה..התחושה שהכל קורה לך, ללא שליטה על חייך, שכולם נגדך,היא יותר תוצאה של המצב הנוכחי בו את נמצאת, שעה שהרבה יותר קל להאשים את הסביבה, מאשר לתת דין וחשבון לעצמך, מה אני עושה בשביל עצמי??? ומה אני עשיתי שהגעתי למצב הזה..לא מה הם (מי הם?) עשו לך ,ואיך הם גרמו לך להיות כפי שאת..לא חושב שאת משתגעת, אבל ללא ספק את במצוקה..אינך יכולה כנראה להחלץ מזה בכוחות עצמך ולכן כמו במקרים דומים לשלך, חשוב שתפגשי עם פסיכיאטר,לא רק כדי שיראה ויבדוק מה עובר עלייך, אלא ובעיקר כדי שיציע לך טיפול מתאים.

 

[shirley84]

גרא וכולם, קודם כל תודה על היחס..

שנית, רציתי לציין כמה דברים: 1. אני בצבא כבר שנה וחודש (ואני גם עובדת). אני מאמינה שכל אחד ואחת צריך לתרום למדינה ולשרת את הצבא, ואני עושה את זה. אבל היו (ועדיין ישנם) כל מיני דברים שנורא מפריעים לי בצבא. יש לי יחסית תפקיד נורא קל, אבל אני אדם נורא פגיע ורגיש והיחס של העובדים שם פשוט מזוויע. זה גורם להרגיש כאילו שאני סתם שם, מבזבזת את הזמן כי כשמבקשים ממני משהו אני עושה אותו הכי טוב שאני יכולה, אבל כשאני מבקשת משהו - הם בכלל לא מתייחסים אליו לחיוב או שלילה.. בקיצור אני מרגישה קצת - פרארית, שדורכים עליי ומנצלם אותי וזה בעיקר בצבא. אני לא יכולה להתווכח, או לעמוד על שלי. אנילא אדם אסרטיבי ושאני כרב כן מנסה להיות כזו, אני מרגישה שאני "אדם רע". אני מרגישה שיש בי הרבה מוסר ומצפון, ושלהרבה אנשים סביבי אין - הם פשוט אגואיסטיים. 2. אני מטופלת אצל הקב"ן באופן קבוע, פעם בשבוע. הוא טוען שהבעיה שלי היא חוסר ספונטניות, קושי להגיע להחלטות ואם כבר אז הם קיצוניות של טוב - רע, שחור - לבן, תמימות - שאני לא סומכת יותר מדי על כל העולם ובעצם טועה בלשפוט נכון את האנשים סביבי... לא האמנתי שכולם לא בסדר ורק אני כן ואמרתי לו על כך, הוא אמר שזה מה שנראה לו ממה שהוא הכיר אותי. 3. אני מרגישה ככה כי אני בעצם זו שמנסה להתחבב על כולם, אבל כשאני צריכה עזרה של מישהו (סתם לדוגמא), הוא לא יהיה שם בשבילי.. אני מנסה לשמור על קשר ואנשים מתנתקים ממני...בעצם אני שם כדי שינצלו אותי ואז אני מבקשת סליחה למרות שאלה הם אלה שלא בסדר... בעצם אני מושפלת. לאחרונה אני וחבר שלי נפרדנו (הוא טען שאני טובה מדי בשבילו והוא לא ראוי לי - שהוא לא רוצה שאני אסבול בגללו), וכל החברות שלי לכאורה אפילו לא שאלו אותי אם אני בסדר, למה נפרדנו וכ"ו... ואז הבנתי - הן לא חברות שלי. הן אף פעם לא היו. מן הסתם לבוסים בצבא לא יהיה אכפת שרבתי עם ההיא מהמשרד, למרותש שבקשתי התערבות... אז מה אתם אומרים עכשיו? ושוב תודה, וסליחה שזה יצא ארוך...

 

[גרא.]

שירלי,הצגת הדברים שלך כעת, אינה

דומה כלל לפנייה הראשונה שלך. אודה על האמת,אני מתקשה להבין וודאי להתייחס אלייך יותר נכון אל פניותייך ברצינות הראוייה.כבר איני יודע מה האמת, ומה הפנטזיה,ומה תכתבי , אם תעשי כן, בפנייה נוספת. לכן לא אגיב, ומקווה שתהתייחסויות משתתפים אחרים בפורום, יספקו לך את מבוקשך.

 

[shirley84]

היום הייתי אצל הקבן

הוא גרם לי להבין שזה שאני חושבת על מיליון דבירם ושמועת את עצמי בתוכי, זה נורמלי וזה שאני סופרת אפילו בקול רם, ועוד רק עד 4, זה ממש בריא ומראה שיש לי כן איזו שליטה על עצמי... באתי אליו עם בעיה, ואפילו עם הצעה לפיתרון.... ובכל זאת משהו תקוע אצלי, בי. מישהו?

 

[אין לי שם בסדר?]

ומה בקשר לשינוי?

האם כבר הגעת למסקנה, שהדברים שאת מבקשת.. הם לא במצב, שאו יש או אין? יש לך הזדמנות .. היום. לעשות משהו שישנה לך את החיים. תכנסי למסגרת.. תעשי משהו כיף.. חוג? לכי להכיר אנשים.. צאי.. אני לא יודע מה.. אבל זה הכוח שלך שיוציא אותך משם, כי אין אף אחד בעולם שיכול לעשות את זה בשבילך. אין לך מה לקנא באנשים שיש להם את זה.. או שנראה כאילו יש להם, דבר ראשון דעי שלרובם גם יש את המשקעים שלהם (לא שהם יראו את זה), ודבר שני גם אצלם זה לא "היה שם". מה שעליך לעשות הוא להגיד את המשפט "ואללה.. למה שאני לא יעשה משהו חדש". ואז ללכת ולעשות. זה לא חייב להיות כל כך דרמטי וכל כך נורא.. זה לא בעיה כזאת גדולה, או בעיה בכלל.. זה סתם מצב שככה הוא.. ויכול להיות אחרת. תגידי תודה שאת לא חולה מאושפזת נכה או משהו משאר צרות העולם שהם באמת בעיות.. עשי FUN.