בגלל המלחמה ההיא...
ראיתם במקרה את התכנית התיעודית "בגלל המלחמה ההיא"? במשך שעות ישבתי ובכיתי ועדיין לא השתחררתי מהרגשת המועקה. מה לעשות, אני לוקחת ללב. מאד מאד ללב. הסרט הזה סיפר את סיפורם של הוריו של יהודה פוליקר שהם ניצולי שואה ועל איך הוא גדל כדור שני לשואה. הסיפורים היו כל כך קשים. הקטע שהכי שבר אותי היה הקטע שבו האמא מספרת על הרגע שבו היא הגיעה למחנה עם אמא שלה וגיסתה ואמה כל הזמן חיבקה אותה והרגיעה אותה ובאחד הרגעים אמא שלה חיבקה אותה ולאחר רגע היא פשוט לא ראתה אותה יותר ואז היא שאלה את הגיסה: "איפה אמא" והגיסה השפילה ראש ואמרה לה: "אמא שלך איננה, מעכשיו אני אמא שלך". מסתבר שהגרמנים פשוט משכו אותה הצידה לטור של העומדים למוות ומאז היא לא ראתה אותה יותר. היא מתארת את אובדן האם כדבר הכי קשה שהיתה צריכה להתמודד איתו בשואה. היא התמודדה עם רעב, אובדנים רבים, קור, השפלה, אבל כשאמא שלה נעלמה לה והיא עדיין הרגישה את חום הגוף שלה, היא הרגישה ששברו לה את הידיים והרגליים עם גרזן. התיאור הזה שלה הזכיר לי כל כך איך הרגשתי כשאמא שלי נפטרה. אמנם עברו 5 שנים אבל הזכרונות טריים כאילו זה אתמול. אני זוכרת את היום הזה, איך קראו לי מהעבודה, איך באתי הביתה וישבתי לידה כשהיא כבר לא היתה בחיים וליטפתי אותה וחיבקתי אותה ודיברתי אליה במשך שעות ואף אחד לא העז להתקרב אלינו. אני זוכרת את הרגעים האלה של הפרידה הזו, את המוות הזה באוויר, את ההלוויה. כל אלה צפו ועלו אתמול כשצפיתי בסרט הזה. מאותו רגע כל הגעגועים הציפו אותי. אין שום דבר שהייתי רוצה עכשיו יותר מאשר עוד חמש דקות וחיבוק אחד עם אמא שלי. אני מרגישה לא טוב, מאד מתוחה, מאד עצובה, מפחדת שוב ליפול לבור השחור!
ראיתם במקרה את התכנית התיעודית "בגלל המלחמה ההיא"? במשך שעות ישבתי ובכיתי ועדיין לא השתחררתי מהרגשת המועקה. מה לעשות, אני לוקחת ללב. מאד מאד ללב. הסרט הזה סיפר את סיפורם של הוריו של יהודה פוליקר שהם ניצולי שואה ועל איך הוא גדל כדור שני לשואה. הסיפורים היו כל כך קשים. הקטע שהכי שבר אותי היה הקטע שבו האמא מספרת על הרגע שבו היא הגיעה למחנה עם אמא שלה וגיסתה ואמה כל הזמן חיבקה אותה והרגיעה אותה ובאחד הרגעים אמא שלה חיבקה אותה ולאחר רגע היא פשוט לא ראתה אותה יותר ואז היא שאלה את הגיסה: "איפה אמא" והגיסה השפילה ראש ואמרה לה: "אמא שלך איננה, מעכשיו אני אמא שלך". מסתבר שהגרמנים פשוט משכו אותה הצידה לטור של העומדים למוות ומאז היא לא ראתה אותה יותר. היא מתארת את אובדן האם כדבר הכי קשה שהיתה צריכה להתמודד איתו בשואה. היא התמודדה עם רעב, אובדנים רבים, קור, השפלה, אבל כשאמא שלה נעלמה לה והיא עדיין הרגישה את חום הגוף שלה, היא הרגישה ששברו לה את הידיים והרגליים עם גרזן. התיאור הזה שלה הזכיר לי כל כך איך הרגשתי כשאמא שלי נפטרה. אמנם עברו 5 שנים אבל הזכרונות טריים כאילו זה אתמול. אני זוכרת את היום הזה, איך קראו לי מהעבודה, איך באתי הביתה וישבתי לידה כשהיא כבר לא היתה בחיים וליטפתי אותה וחיבקתי אותה ודיברתי אליה במשך שעות ואף אחד לא העז להתקרב אלינו. אני זוכרת את הרגעים האלה של הפרידה הזו, את המוות הזה באוויר, את ההלוויה. כל אלה צפו ועלו אתמול כשצפיתי בסרט הזה. מאותו רגע כל הגעגועים הציפו אותי. אין שום דבר שהייתי רוצה עכשיו יותר מאשר עוד חמש דקות וחיבוק אחד עם אמא שלי. אני מרגישה לא טוב, מאד מתוחה, מאד עצובה, מפחדת שוב ליפול לבור השחור!
