ורוניקה היקרה...
אני יודעת ומודעת, רק לפעמים שוכחת, שמה שעשעיתי זה לפגוע בבעלי, רק שהוא לא יודע מזה. הוא האדם האחרון שאני רוצה לפגוע בו. ונכון, הייתי אגואיסטית מאוד. אני עדיין ממשיכה להיות אגואיסטית רק על זה שאני חושבת על הבחור, מה שמבחינתי גרוע, לא פחות מהבגידה עצמה. אני יותר ויותר מבינה שאני חייבת לנתק איתו קשר, אפילו שידעתי זאת ברגע ששכבנו בפעם הראשונה. ידעתי שלא נוכל להמשיך להיות רק ידידים ברגע שהמחסום יפרץ (למרות שהידיד שלי אמר לי באותו הרגע כשהעלתי לפניו את הטענה הזאת, שזה לא נכון, שאני מכירה אותו טוב ולא יקרה מצב כזה שהידידות שלנו תפגע. מה שגברים מסוגלים להגיד, רק בשביל להכניס בחורה למיטה...הא?). אני צריכה פחות לחשוב על כל העניין, ואז אני גם אוכל יותר להתרכז במשפחה הקטנה שלי. לשכוח מכל מה שקרה, ולא לפגוע ולבגוד בבעלי אף לא עוד דקה נוספת. אני חייבת לומר שזה יהיה לי קשה, אבל איך אמרת... האדם נמדד בחוזק רצונו. נכון? ולא. אני לא מתכוונת להתוודות בפניו לעולם. אני פגעתי בו מספיק מבלי שידע, אז אני לא רוצה לפגוע בו יותר, בזה שידע. שלא לדבר על כך שהוא לא ירצה בי יותר אחרי מה שעשיתי. הוא לא יסלח לי לעולם. הוא אדם כזה. הוא אדם טוב, אבל ברגע שפוגעים בו ככה, הוא לא סולח. לכן אני אבלע את הסוד שלי עמוק בבטן, ואמשיך לחיות כך, כאילו הכל בסדר.