בבקשה עזרה..

[ד י ק ל ה היחידה]

בבקשה עזרה..

אז ככה.. נבחרתי להקריא השנה בטקס העירוני באשקלון ליום הזכרון מטעם המשפחות השכולות.. זה לאחר ששמעו דברים שהקראתי במספר הזדמנויות (שכתבתי לבד). בד"כ אין לי בעיה לכתוב והפעם נתקע לי.. אני אמורה להגיש את זה בעוד יומיים לאישור ואין לי מושג מה אני הולכת להגיד.. הבעיה העיקרית היא שביקשו ממני לא לדבר על המקרה הפרטי שלי אלא משהו שידבר לכולם, לכל המשפחות.. למישהו יש רעיון לפתח הדברים? ציטוט או משהו בבקשה!

 

[solitaryshell]

וואו, אין לי מושג אבל אני אנעץ את

ההודעה, בתקווה שיעזרו לך.

 

[ד י ק ל ה היחידה]

תודה ואולי בכל זאת?????????

 

[solitaryshell]

../images/Emo178.gifאני אנסה למצוא משהו

 

[My Dragonfly]

מקווה שלא מאוחר מידי...

בתקווה שאוכל לעזור ושלא מאוחר מידי... תנסי להתחיל אולי במחשבות וכתיבה על הגעגועים, כולנו מרגישים אותם והם לעולם לא יעלמו. את יכולה לכתוב על כך שהזמן הוא לא מדד לכאב ועל כך שאהובינו שעזבו אותנו אינם גדלים ומשתנים עם הזמן כמונו. תחושת ההחמצה, אילו אנשים מדהימים הם היו גדלים להיות, אילו חוויות וזיכרונות הם לא יצברו, איזו משפחה הם לא יקימו ואיך העולם ממשיך כסדרו כרגיל בלעדיהם ועם החור הגדול בליבנו. לא חסר מה לכתוב רק צריך להתחיל ומשם זה יתגלגל בטבעיות כי את חיה את כל הרגשות והתחושות... יש לי עוד הרבה להוסיף אם זה רלוונטי רק תגידי סומכת עלייך

 

[ד י ק ל ה היחידה]

זה מה שכתבתי בנתיים..אשמח לתגובות

הורים, אחים, משפחות שכולות. כמידיי שנה אנו מתכנסים להעלות את זכר יקירנו, שנקטפו בטרם עת בעת שרותם הצבאי ובעצם בשבילנו כל יום הוא יום זכרון פרטי. בכל שנה, לצערי מצטרפות משפחות נוספות למשפחת השכול זהו השכול, אינו מבחין בן אם לאב, בן אח לאחות ובן בן לבת. שכול שמשאיר את כולם כואבים ודואבים שכול ללא מעצור, חמלה או רחמים אותו השכול מכבה את האור בעיניים מוחק חיוך משפתיים משבית כל שמחה מלב ומותיר המון שאלות ותהיות ללא מענה אותו השכול ילווה אותנו בכל שלב ודרך ולא ירפה כמו קו החותך את החיים לשני חלקים של לפני ואחרי הכאב הזה הוא אינו רגעי ובר חלוף אלא כאב המותיר צלקת עמוקה שלא תגליד לעולם חיינו לעולם לא יחזרו להיות כשהיו. חיים שהזכרונות והגעגועים הם חלק בלתי נפרד מהם כל אחד ואחת מהם היה יחיד ומיוחד והותיר אחריו חותם, זכר וחלל גדול שאין דבר שימלא אותו לעולם נמשיך לתהות על מה יכלו להיות ומה יכלו עוד להספיק לחוות ורק לתהות נוכל.. תשובות אין כל שנותר לנו הוא להמשיך ולהנציח את זכרם של אלה היקרים שהלכו מאיתנו מבלי לשוב הלוואי ולא נדע עוד אבדן וצער ותהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

 

[נ.תהילה]

תגובה..

אני קיבלתי הרגשה שכתבת בצורה די טכנית. כתיבה שלא כ"כ מצליחה לרגש ולגעת. משהו שהוא יחסית בנאלי, עם משפטים מוכרים (מוכרים מדי אני חושבת) כמו: אינו מבחין בין אב לאם...,השכול ילווה אותנו בכל שלב ולא ירפה... אני מכירה מעצמי את התיסכול מכך שדווקא כשאתה רוצה, כאילו מכריח את עצמך, לכתוב שיר קטע וכד, שבעיקר עוסק ברגשות שלך, זה אולי הכי קשה. ברור שכשזה נשפך מעצמו זה יותר מוצלח. ז אני מציעה לך - מה שעזר לי- הסתכלתי בדברים שונים שכתבתי בעבר שנגעו לשכול כאב וכו', ואז גם הוצאתי משם את הקטעים שהתאימו לי אבל בעיקר כתבתי את הרגשות שעלו לי לאחר קריאת הדברים שאני עצמי כתבתי. המון בהצלחה

 

[חתולה מתוקה]

זה חסר

באמת אולי תנסי להעביר דברים משירים ודברים שונים שכתבת זה יכול באמת לעזור. כמו כן תנסי לחשוב מה את, משפחתך מרגישים עקב השכול ותעבירי למילים של הבנה, של כאב של דמעות דברים שאת מרגישה זה דברים שגם שכולים אחרים מרגישים ומילות הבנה יבאו נגיע ללב השאר. עוד דבר שאת יכולה לעשות זה להתחיל בציטוט של שיר יש לך למשל של אביב גפן מתוך "קרן אור" אם תרצי אותי אני כאן זוכר אותך היטב זוכר עד שכואב יותר מידי אם תרצי אותי אני בא חושב עליך הרבה חושב עד שבוכה נשבר מי לקח אותך גבוה מי השאיר אותי לבד אם הייתי רק בטוח כשאמות הפגוש אותך ציפורים עפות ברוח להן תמיד יש קן לחזור ואני שירי השיר לך הלא שירי לך קרן אור ואני עכשיו אני יודע שיש מלאך אחד ששם רק במיוחד לשמור עלי ובחוץ כבר ערב חג בא אמרו מה שתרצה רציתי רק לראות אותך מי לקח אותך גבוה מי השאיר אותי לבד אם הייתי רק בטוח שהמות הפגוש אותך ציפורים עפות ברוח להן תמיד יש קן לחזור ואני שירי ישיר לך הלא שירי לך "קרן אור" תמיד אפשר למצוא בו משהוא מתאים הוא עזר לי הרבה שהיה לי חסימה ובקשו ממני לכתוב משהו כיום שאני צריכה אז מספיק לי רק לשמוע אותו. מקווה שעזרתי ושלא מאוחר מידי!!!

 

[roni252]

תכתבי מהלב..תכתבי אליו