בא לי לשבור משהו.

[TorrentN]

בא לי לשבור משהו.

נמאס לי להיות ילדה טובה.
נמאס לי לרָצות את כולם.
נמאס לי שבסוף גם אף אחד לא מבין אותי ולא מאמין לי.

 

[lahavsworld]

לרצות

ערב טוב מתוקה,

למה יש לך צורך להיות ילדה טובה ולרצות אחרים?
מה בעצם מונע מבעדך להיות נאמנה לעצמך? ללכת עם תחושותייך רגשותייך ומחשבותייך?...
דברי איתי אני בטוחה שאוכל לעזור...
שיהיה ערב קסום
לי-אור

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בטוחה שתוכלי לעזור?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מותר.

אני שומעת דרך ההודעה כמה כואב לך עכשיו,
ואיכשהו, שמחה שהכאב מביא אותך לנקודה הזו שבה את לא רוצה להמשיך ולרצות, שאת רוצה לפרוץ את הגבולות ששמת לעצמך ושאת מרגישה שאחרים שמו לך.
זה דבר חיובי כי הנטיה שלנו היא בדרך כלל לפנות להרס עצמי, להאשמה עצמית, וזה שאת דווקא רוצה אחרת, אומר משהו טוב.

אם את רוצה לספר מה הדברים שלא מבינים, אשמח לשמוע,
אבל תדעי שאנחנו איתך ומאמינות גם בלי שאת מפרטת.

 

[TorrentN]

תודה. (ט?)

לא יודעת כמה זה טוב.
לרצות כרגע אומר לאכול, ולהיות נחמדה, ולהבין את כולם,
ולתת להם את התחושה שהם עוזרים כי הם יודעים שהם לא מבינים מה עובר עליי בכלל אבל מנסים לעזור בכל דרך אפשרית.
ונמאס לי כבר.
בא לי להיות אנטיפטית. בא לי לעשות מה שאני רוצה.
בא לי להפסיק עם התפריט המקולל הזה כבר. נמאס לי מהתסכול והאכזבה והאשמה והשנאה העצמית והכבדות ולעלות במשקל ולא להפסיק לאכול כל היום.
כי זה מה שכולם רוצים.
אז אני מרצה.

המטפלת הציעה בפגישה האחרונה אשפוז יום. יומיים בשבוע.
היא אמרה שלא בטוח ושאם יהיה מקום וכו'.
חשבתי על זה הרבה, עוד לפני שהיא הציעה, וזה היה נראה לי דווקא טוב.
לזרוק את האחריות על מישהו אחר, להיות ראש קטן..
להיות במקום שמבינים אותי. במקום שאין בו אמירות מעצבנות של אנשים מבחוץ שלא מבינים מה הקטע הזה עכשיו.
כי האמירות האלו גורמות לי להשתגע.
אז דיברתי על זה עם אמא שלי הערב.
לא רציתי שזה יבוא לה בהפתעה. רציתי להכין אותה.
וכשהיא שאלה למה, לא יכולתי להגיד לה "כי אתם לא מבינים אותי ואני צריכה מישהו שכן", כי הם באמת מתאמצים ומשתדלים ומנסים.
אז אמרתי שקשה לי יותר כשאני לבד.
אבל גם כאן לא יכולתי להסביר לה שקשה לי יותר כי אז אני מרגישה עוד יותר אשמה, עוד יותר כישלון, כי יכולתי שלא לאכול ואכלתי.
אז היא התחילה לנסות להגיד ומה אם היא או אבא שלי יהיו יותר בבית, ולחשב בדיוק את הזמן שאני לבד בבית, ושזה לא באמת נורא אם הם ישתדלו ושלא צריך אשפוז יום.
נמאס לי מהנורמליות למראית עין שהיא כ"כ מתאמצת לעשות.
זה לא נורמלי, אמא.
המצב לא נורמלי, ותראי- יש לך אישור רפואי, הבת שלך לא נורמלית!
קטע, אה?
ואח"כ היא גם שאלה אם אני לחוצה מהשקילה מחר.
אמרתי שבעיקר אין לי כוח ושבא לי להיות אחרי זה. (כי חשבתי שאם הייתי אומרת שאני לחוצה היא הייתה מתחילה לבדוק שעמדתי בתפריט כל השבוע וזה היה ממש שובר אותי. כי כ"כ התאמצתי לעשות את זה השבוע, ועכשיו היא חושדת?)
לא זוכרת למה ומתי, אבל חייכתי.
ואז היא התחילה עם התחקיר שחשבתי שהצלחתי להימנע ממנו.
נמאס לי.
אין לי כוח אליה. אין לי כוח לאף אחד כבר.
לא לחברה שממש מנסה להיות בשבילי ושגם היא לא מבינה,
ולא לאנשים שמסביבי שסתם עולים לי על העצבים כרגע.
אי בודד. זה מה שבא לי עכשיו.
לעשות מה שבא לי. להיות עם עצמי.
שקט. שלווה.
אף אחד שבוחן ובודק ומאמין או לא מאמין או מבין או לא מבין..

פשוט שיעזבו אותי כבר.

 

[תמרה45]

תראי

יש המון אלמנטים לדעתי במה שאת אומרת
יש את הצד המעשי, הקונקרטי, שאותו את צריכה לעשות,
והוא מתסכל ומעצבן אותך בטירוף כי הוא גורם לך להרגיש את מרצה..
את כל המעשיות הזאת את מציגה בפני המשפחה, הסביבה, המטפלת וכו'..
הכל סובב סביב זה.. סביב המסגרת שאת צריכה להתמיד ולהיות בה..
וזה באמת מתסכל שזה הכר היחידי..
אבל באמת א"א לצפות ממי שלא יכול להבין שיבין.
מי שלא יכול להבין יכול לנסות לעשות את הכי טוב שהוא יכול,
רק שיש גם דאגה לסביבה, מה שיכול להלחיץ אותך...
אבל אני חושבת שזה בדיוק המקום של התמיכה שהיא מעבר..
שזה או בקבוצות או איי למשל, או אפילו כאן,
שלפה את יכולה לזרוק את כל מה שלא בתוך המסגרת המציקה והמעיקה..
את הקול האחר שבך, שמבקש מזור ונחמה...
בשילוב של השניים אני חושבת שאפשר להגיע לריפוי..
המסגרת צריכה להיות, אבל גם מרחב עבורך צריך להיות...
את מבינה?
מקום לפנות אליו, מקום להיות בו..
וזה גם בסדר שבטיפול העיקר סובב סביב האוכל והמסגרת...
הרבה פעמים זה ככה בהתחלה במופרעות אכילה..
אל תחשבי על כל האנשים האלה שמסביב
תדעי שלעצמך את עושה את מה שהכי נכון
את מה שהכי ראוי לך!! ושאת יודעת כמה שזה גדול עבורך!!!
כמה שזה מסמל חיים!
מאחלת לך נחת...

תמרה

 

[TorrentN]

תודה.

באמת נראה כאילו זה הדבר העיקרי שאני צריכה עכשיו,
מישהו שיבין אותי באמת,
ידע מאיפה נובעים כל התסכולים ומה המקור העיקרי של כל ההתפרצויות שלי.
ומעל הכל, אולי,
ידע גם איך לנסות ולהרגיע.

תודה לך, יקרה.

 

[שישמים אחרים]

אני חושבת שאת עושה

צעד חכם כשאת מכינה את אמא שלך לרעיון של אשפוז יום. אני גם חושבת שחשוב להסביר לה, למרות הקושי, על הצורך להפריד בין החוויה הטיפולית לחוויה ההורית. כלומר, התפקיד שלה הוא להיות שם בשבילך - אמא - ולא להיות אחראית על מה שאת אוכלת או מה שאת מרגישה סביב זה. אלו כבר דברים ששייכים לטיפול וכדאי, בעיני, להשאיר אותם לאנשי מקצוע. לגבי ההסבר שאת נדרשת לתת (למה אשפוז יום), אני פתרתי את זה בתשובה "אמא, אני חושבת שזה יעזור לי". תופתעי לגלות עד כמה ההסבר הזה יכול לספק הורים (טוב, לפחות את שלי, ועוד כמה שהכרתי באשפוז).

להיות חולה זה בודד. הפתרון - וזה הולך להשמע נורא מעצבן - הוא לתת סיכוי להחלמה שמביאה איתה גם שקט, שלווה אמיתית ויכולת להיות אהובים ואוהבים באמת. מקווה שתעשי את הכל כדי להגיע לשם, ומנצלת את ההזדמנות כדי לומר שאני גאה בך על העמידה בתפריט.

בטיפול את לא צריכה להיות ילדה טובה ומרצה. את מרגישה את זה? מדברת על זה?

 

[TorrentN]

זה עוד לא בטוח.

המטפלת אמרה שהיא תבדוק אם יש מקום בכלל.
התחילו לי רגליים קרות בכל הנוגע לזה..
אולי עדיף להישאר בבית עם מה שהתרגלתי אליו כבר.
ואולי לא.
ואולי..
אולי לא כדאי לרתום את העגלה לפני הסוסים, ואחכה שהיא תגיד לי מה נסגר עם הכל.

נראה לי שזה גם חלק מהעניין.
לא בחרתי בטיפול מרצוני החופשי.
סוג של הוכרחתי להגיע לזה, זה היה תנאי כדי שאשאר בשירות,
אבל בחנוכה אשפזו אותי לכמה ימים (דופק..) ואח"כ לא הרשו לי לחזור.
ואין סיכוי שאחרי זה ההורים שלי ישחררו אותי מהטיפול.
אני מחוייבת אליו, אבל לא יודעת כמה אני רוצה אותו.
עם כל מה שזה מביא איתו כרגע.. אני לא יודעת כמה אני רוצה.

תודה.
הלוואי ויכולתי להגיד אותו הדבר על עצמי.

אני בשלבים מאוד ראשוניים של הטיפול..
עד כמה שאני מבינה את המצב,
המטפלת די מנסה למפות את הקשיים ולהבין את המצב בדיוק,
ותוך כדי זה לוודא שאני בסדר ולעזור לי בצורה פרקטית.
עד כמה שאפשר, בכל מקרה.

 

[TorrentN]

I hate Sundays.

איזה יום גרוע לשקילה.
שביזות יום א' כפולה ומכופלת.
עליתי. המון.
והרופאה אמרה בשבוע שעבר שהמשקל שלי אחלה מבחינתה,
ושאם אעמוד בתפריט השבוע יכול מאוד להיות שיקזזו אותו.
כן, אה?
אז סתם אכלתי כמו פרה.
וסתם עליתי במשקל כמו אני לא יודעת מה.
וזה מספרים שכ"כ הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת אליהם.
אוף.
אבל הדברים האלו לא עושים שום רושם על הלב שלי, מסתבר,
שממשיך עם השטויות שלו.
דופק נמוך, פערים בין שכיבה לעמידה..
אם שבוע שעבר הייתי 3 פעימות מאשפוז,
גם השבוע יצאתי מזה בנס.
מזל שגם הוא מפחד מהרופאה ומתנהג יפה לידה,
אז בפעם השנייה שמדדו לי הדברים היו די תקינים.
יופי.
אין לי כוח לזה.
אין.
והמחזור שלי מאחר.
קיבלתי פעם אחת מאז תחילת הטיפול ועכשיו הייתה אמורה להיות השנייה.
ולעזאזל, כ"כ לא אכפת לי מזה.
אני אפילו קצת שמחה.
אבל זה רק קצת,
כי אני מפחדת שהם עוד יוסיפו לי בתפריט המפוצץ הזה.
סיכמתי עם הדיאטנית שאצא לסיבוב בסופר ואחפש דברים שהקלוריות בהם מרוכזות,
כדי שיהיה פחות לאכול.

אז הנה מתחיל עוד שבוע,
אחרי עוד עלייה,
אחרי שוב כמעט אשפוז,
אחרי אפס שינויים בתפריט..
אחרי שאפסו כל הכוחות.
אני כ"כ מפחדת שההתפרקות תהיה בלתי נמנעת.
אז אני חיה לי מיום ליום,
ולא חושבת על מחר.
בשבוע שעבר, אחרי שסיימתי את הארוחת לילה שלי באחד הימים,
התמתחתי ואמרתי לאבא שלי,
אפילו בלי לחשוב-
"עוד יום עבר, עוד.. המון נשארו."
אז אני לא חושבת על ההמון האלו.
כי רק לכתוב את המילים האלה מעלה בי דמעות ומייאש עוד יותר.

שבוע מוצלח לכולן.