בא לי למות
חייבת לפרוק את אשר על הלב מזה שנה וחצי יש לי בן זוג. אחרי שנים של להיות לבד, להתרגל לישון באלכסון ולוותר על רעיון הזוגיות מצאתי את אהבת חיי- אדם מקסים גרוש +2 שפינק ונתן לי את כל אשר היה חסר. העלמתי עיין מכל ההבדלים שביננו מהבדל המנטליות (הוא קיבוצניק ואני עירונית) מהבדלי ההשכלה -אני אקדמאית והוא לא סיים יסודי הכל התגמד אל מול האהבה והפינוקים. בהתחלה עוד שמרתי מרחק אבל נישבתי בקשם די מהר. יצרתי קשר מצויין עם בנותיו ואני אוהבת אותן כאילו היו בנותי מהר מאוד התחיל ללחות על ילד משותף אני עוד נרתעתי למרות הגיל ו"הרכבת שעוזבת את התחנה" אבל כאשר החלטתי שזהו - זה האיש אותו אני רוצה עשיתי את כל שביכולתי להרות ואכן בנובמבר השנה קיבלנו את הבשורה המשמחת כי אני בהריון חלפועוד מספר שבועות והתברר כי זה בן בתוכי והשימחה לא ידעה גבולות מכל הכיוונים אני והוא ומשפחתי שאיפשהו כבר איבדה תיקווה כי אנהל חיים נורמאליים - ואוי כמה הם צדקו. על חתונה לא דובר - הוא כבר גרוש ולא רצה לגשת שוב לרבנות ואלי מעולם לא דיבר מוסד הנישואין הוא גם טען כי מעולם לא הרגיש כ"כ מחוייב למישהי אפילו כשהיה נשוי לאורך כל התקופה היו מריבות קצת וחילוקי דעות כמו אצל כל זוג מצוי והתגברנו בד"כ בזכות עקשנותי להלחם על מה שיש - הרי ראיתי בו את כל הטוב שיש , לא שהתעלמתי המגרעות אבל הן התגמדו לעומת היתרונות. לאחרונה בפסח שני התחילו הורי לדבר איתנו על מגורים משותפים הרי אני בהריון מתקדם והאפשרות לגדל ילד לבד בעיר הוא לא כ"כ ריאלי מבחינה כלכלית עבורי התערבותם גרמה לפיצוץ עז בעיקבותיו ניסיתי אף לבלוע כדורים בניסיון לסיים את חיי, ואילו הוא עזב למספר ימים ולא ברור היה האם יהיה המשך לאחר כמה ימים יזמתי קשר ביננו באמצעות המחשב ואח"כ טלפון וניסינו ללבן עיניינים ביננו. קשה להגיד שהיה לו קל גם עליו עברו ימים קשים והתגברנו בתקווה כי יהיה טוב וכי יעשה מאמץ מול מוסדות הקיבוץ האטומים להביאני לקיבוץ. היום הוא נפרד ממני שוב - ואני בחודש השמיני והסיבה כ"כ דבילית- אנחנו חברים באיזה פורום באינטרנט ובשבת מתארגן טיול לצפון. הסברתי לו כי עקב מצבי הפיזי לא נראה לי כי אני יכולןה להשתתף בטיול אבל שאראה איך ארגיש במהלך השבוע ואחליט לקראת סופ"ש. הוא בתגובה אמר כי יסע איתי או בלעדי כי הוא רוצה לפגוש את החבר'ה. מיותר לציין כי נפגעתי עד עימקי נישמתי אך לא אמרתי דבר. גם לא התכוונתי להגיד לו שלא יסע אלא רק להגיד לו אחרי כמה פגע בי. כנראה שחברה משותפת שוחחה עימו והוא שלח לי מסר דרך המחשב כי הוא נוסע ואני לאצ אוכל לעצור אותו ממש תקף אותי ואז אמר שלום שלום ומאז כל ניסיונותי להתקשר לשלוח מסר באיסיקיו וכו' עולים בתוהו - הוא לא עונה אני בוכה כבר שעות לא מבינה מה עשיתי רע לא מבינה לךמה זה מגיע לי וחרדה נורא מהעתיד - אני בחודש שמיני להריון וככה הוא מוותר עלינו בלי אפילו להסביר למה? בלי לתת לי להבין במה פשעתי אין לי כוחות לנשום היום אני רק חושבת איך לסיים עם הכל ומהר - לא מסוגלת לעמוד בפרידה הזו לא מסוגלת להתמודד עפ ההתעלמות הזו ה-צ-י-ל-ו-!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חייבת לפרוק את אשר על הלב מזה שנה וחצי יש לי בן זוג. אחרי שנים של להיות לבד, להתרגל לישון באלכסון ולוותר על רעיון הזוגיות מצאתי את אהבת חיי- אדם מקסים גרוש +2 שפינק ונתן לי את כל אשר היה חסר. העלמתי עיין מכל ההבדלים שביננו מהבדל המנטליות (הוא קיבוצניק ואני עירונית) מהבדלי ההשכלה -אני אקדמאית והוא לא סיים יסודי הכל התגמד אל מול האהבה והפינוקים. בהתחלה עוד שמרתי מרחק אבל נישבתי בקשם די מהר. יצרתי קשר מצויין עם בנותיו ואני אוהבת אותן כאילו היו בנותי מהר מאוד התחיל ללחות על ילד משותף אני עוד נרתעתי למרות הגיל ו"הרכבת שעוזבת את התחנה" אבל כאשר החלטתי שזהו - זה האיש אותו אני רוצה עשיתי את כל שביכולתי להרות ואכן בנובמבר השנה קיבלנו את הבשורה המשמחת כי אני בהריון חלפועוד מספר שבועות והתברר כי זה בן בתוכי והשימחה לא ידעה גבולות מכל הכיוונים אני והוא ומשפחתי שאיפשהו כבר איבדה תיקווה כי אנהל חיים נורמאליים - ואוי כמה הם צדקו. על חתונה לא דובר - הוא כבר גרוש ולא רצה לגשת שוב לרבנות ואלי מעולם לא דיבר מוסד הנישואין הוא גם טען כי מעולם לא הרגיש כ"כ מחוייב למישהי אפילו כשהיה נשוי לאורך כל התקופה היו מריבות קצת וחילוקי דעות כמו אצל כל זוג מצוי והתגברנו בד"כ בזכות עקשנותי להלחם על מה שיש - הרי ראיתי בו את כל הטוב שיש , לא שהתעלמתי המגרעות אבל הן התגמדו לעומת היתרונות. לאחרונה בפסח שני התחילו הורי לדבר איתנו על מגורים משותפים הרי אני בהריון מתקדם והאפשרות לגדל ילד לבד בעיר הוא לא כ"כ ריאלי מבחינה כלכלית עבורי התערבותם גרמה לפיצוץ עז בעיקבותיו ניסיתי אף לבלוע כדורים בניסיון לסיים את חיי, ואילו הוא עזב למספר ימים ולא ברור היה האם יהיה המשך לאחר כמה ימים יזמתי קשר ביננו באמצעות המחשב ואח"כ טלפון וניסינו ללבן עיניינים ביננו. קשה להגיד שהיה לו קל גם עליו עברו ימים קשים והתגברנו בתקווה כי יהיה טוב וכי יעשה מאמץ מול מוסדות הקיבוץ האטומים להביאני לקיבוץ. היום הוא נפרד ממני שוב - ואני בחודש השמיני והסיבה כ"כ דבילית- אנחנו חברים באיזה פורום באינטרנט ובשבת מתארגן טיול לצפון. הסברתי לו כי עקב מצבי הפיזי לא נראה לי כי אני יכולןה להשתתף בטיול אבל שאראה איך ארגיש במהלך השבוע ואחליט לקראת סופ"ש. הוא בתגובה אמר כי יסע איתי או בלעדי כי הוא רוצה לפגוש את החבר'ה. מיותר לציין כי נפגעתי עד עימקי נישמתי אך לא אמרתי דבר. גם לא התכוונתי להגיד לו שלא יסע אלא רק להגיד לו אחרי כמה פגע בי. כנראה שחברה משותפת שוחחה עימו והוא שלח לי מסר דרך המחשב כי הוא נוסע ואני לאצ אוכל לעצור אותו ממש תקף אותי ואז אמר שלום שלום ומאז כל ניסיונותי להתקשר לשלוח מסר באיסיקיו וכו' עולים בתוהו - הוא לא עונה אני בוכה כבר שעות לא מבינה מה עשיתי רע לא מבינה לךמה זה מגיע לי וחרדה נורא מהעתיד - אני בחודש שמיני להריון וככה הוא מוותר עלינו בלי אפילו להסביר למה? בלי לתת לי להבין במה פשעתי אין לי כוחות לנשום היום אני רק חושבת איך לסיים עם הכל ומהר - לא מסוגלת לעמוד בפרידה הזו לא מסוגלת להתמודד עפ ההתעלמות הזו ה-צ-י-ל-ו-!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!