בא לי להתפוצץ....
אני בת 20 אני כרגע בצבא כבר שנה וחצי אני מרגישה שכאילו הזמן עומד במקום. אני לא מתקדמת לשום מקום, אני לא מרוצה משום דבר, אני אחרי מערכת יחסים של ארבע שנים ואינני מוצאת את עצמי בעולם. לפעמים אני חוושבת שהעולם הזה אפילו גדול עלי מדי. משום שאני טובה מדי בשביל הרבה אנשים, תמיד אני נפגעת מאנשים. נכון לעכשיו נכנסתי למערכת יחסים חדשה. שהיא רק מעצבנת אותי יותר ויותר ומרגיזה אותי אבל זו לא רק המערכת יחסים הזאת פשוט הכל מעצבן אותי, אין לי סבלנות, כל יום אני נוסעת לבסיס לא עושה כלום חוזרת הביתה- חברות, חברים, חבר, ידידים, משפחה אבל כמה אפשר. לפני כחצי שנה שירתתי בבסיס אחר כשנה ומאוד סבלתי שם הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית ולכן עברתי בסיס אבל עכשיו אני מחפשת מה לעשות. חוץ מזה שיש לי מפקדת מעולה אין כלום מעולה. אני כל הזמן רבה עם אנשים ובו זמנית גם מחפשת שייתייחסו אלי. אין לי ממש מושג מה עובר עלי. מעין משבר כזה. אני עוד חודש מתחילה ללמוד פסיכומטרי אבל גם מזה אני לא מרוצה כאילו אני לא באה לסיפוקי, תמיד משעמם לי ואני רוצה יותר ויותר. ועם כל היותר הזה אני יותר מסתבכת והרגשות הופכים לעזים יותר. אני מרגישה שאני במעין תקופה שלא ניתנת להסברה. שאני חייבת לעזוב את המקום שאני נמצאת שלא יהיה לי משעמם שאני ארגיש שאני מתפתחת וגודלת. בקיצור אני לא מרוצה משום דבר, לא מרוצה מהשירות שלי בצה"ל, לא מרוצה מהקשר שאני שרוייה בו כרגע, לא מרוצה מהחיים בכלל, לא מרוצה מאנשים, מעין אכזבה גדולה מאנשים ובעיקר מעצמי ומהחיים בכלל. התחושה הזאת שאתה קם בבוקר איתה כל יום מאוד מייאשת. וכל הזמן אני עצובה ואין לי חשק לעשות דבר וגם אם אני עושה אז אני מתחרטת עליו כי בשביל מה עשיתי אם אין לי מצב רוח! לדוגמא- הכרתי מישהו בן 22, עובד, מבוסס, עובד המון יותר מאשר רואה אותי, יש לו אוטו וגם אופנוע, חכם, ניראה טוב אבל אני לא מרוצה כי הוא לוקח את הזמן לחתונה לפחות עד גיל 27. ואני לא מרוצה כי הוא עובד ואני לא ולי משעמם אז אני רבה איתו שאני צריכה לראות אותו.... כאילו התקופה הזאת לא אני, לא מאפיינת אותי בשום צורה ואני מרגישה שאני משתגעת. בא לי לבכות... אני חייבת שזה ייגמר כי לא אני מאוד קיצונית בתגובות שלי ואני מפחדת שאלך לאיבוד בכל הדבר הזה! מקווה שתבינו את הנאמר על מנת שתוכלו לייעץ או לומר את דעתכם. או שמא אני פשוט סתם מפונקת?!?!?!
אני בת 20 אני כרגע בצבא כבר שנה וחצי אני מרגישה שכאילו הזמן עומד במקום. אני לא מתקדמת לשום מקום, אני לא מרוצה משום דבר, אני אחרי מערכת יחסים של ארבע שנים ואינני מוצאת את עצמי בעולם. לפעמים אני חוושבת שהעולם הזה אפילו גדול עלי מדי. משום שאני טובה מדי בשביל הרבה אנשים, תמיד אני נפגעת מאנשים. נכון לעכשיו נכנסתי למערכת יחסים חדשה. שהיא רק מעצבנת אותי יותר ויותר ומרגיזה אותי אבל זו לא רק המערכת יחסים הזאת פשוט הכל מעצבן אותי, אין לי סבלנות, כל יום אני נוסעת לבסיס לא עושה כלום חוזרת הביתה- חברות, חברים, חבר, ידידים, משפחה אבל כמה אפשר. לפני כחצי שנה שירתתי בבסיס אחר כשנה ומאוד סבלתי שם הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית ולכן עברתי בסיס אבל עכשיו אני מחפשת מה לעשות. חוץ מזה שיש לי מפקדת מעולה אין כלום מעולה. אני כל הזמן רבה עם אנשים ובו זמנית גם מחפשת שייתייחסו אלי. אין לי ממש מושג מה עובר עלי. מעין משבר כזה. אני עוד חודש מתחילה ללמוד פסיכומטרי אבל גם מזה אני לא מרוצה כאילו אני לא באה לסיפוקי, תמיד משעמם לי ואני רוצה יותר ויותר. ועם כל היותר הזה אני יותר מסתבכת והרגשות הופכים לעזים יותר. אני מרגישה שאני במעין תקופה שלא ניתנת להסברה. שאני חייבת לעזוב את המקום שאני נמצאת שלא יהיה לי משעמם שאני ארגיש שאני מתפתחת וגודלת. בקיצור אני לא מרוצה משום דבר, לא מרוצה מהשירות שלי בצה"ל, לא מרוצה מהקשר שאני שרוייה בו כרגע, לא מרוצה מהחיים בכלל, לא מרוצה מאנשים, מעין אכזבה גדולה מאנשים ובעיקר מעצמי ומהחיים בכלל. התחושה הזאת שאתה קם בבוקר איתה כל יום מאוד מייאשת. וכל הזמן אני עצובה ואין לי חשק לעשות דבר וגם אם אני עושה אז אני מתחרטת עליו כי בשביל מה עשיתי אם אין לי מצב רוח! לדוגמא- הכרתי מישהו בן 22, עובד, מבוסס, עובד המון יותר מאשר רואה אותי, יש לו אוטו וגם אופנוע, חכם, ניראה טוב אבל אני לא מרוצה כי הוא לוקח את הזמן לחתונה לפחות עד גיל 27. ואני לא מרוצה כי הוא עובד ואני לא ולי משעמם אז אני רבה איתו שאני צריכה לראות אותו.... כאילו התקופה הזאת לא אני, לא מאפיינת אותי בשום צורה ואני מרגישה שאני משתגעת. בא לי לבכות... אני חייבת שזה ייגמר כי לא אני מאוד קיצונית בתגובות שלי ואני מפחדת שאלך לאיבוד בכל הדבר הזה! מקווה שתבינו את הנאמר על מנת שתוכלו לייעץ או לומר את דעתכם. או שמא אני פשוט סתם מפונקת?!?!?!