בא כבר חורף
איך שמגיחה השמש, והאוויר מתחמם כאילו לא דצמבר עכשיו בעולם, אני מתגעגעת לחורף, אמיתי, לקור ולאפרוריות.
כזאת אני, לא בא לי טוב כל השמש הקופחת הזו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת שמש, אבל במינון.
נניח חודש חורף, שבוע של שמש, וחוזר חלילה...
בגדי החורף שלי יושבים בארון בודדים וגלמודים.
מעילים, כפפות, גרביונים, שכבות.
אני משוגעת על כפפות.
כפפות מעור לבן שמגיעות עד המרפק, עם שכמייה קטנה שחורה, שהידיים הלבנות מגיחות ממנה בנונשלנט.
כפפות מנומרות קצרצרות שחושפות את פרק כף היד, כשאני אוחזת את הסיגריה עם פומית ארוכה, שלא יחרכו לי הכפפות...
כפפות מעור בצבע זהב, שבקצה שלהן יש שלושה כפתורים. הן הולמות את שמלת הסריג השחורה והצמודה, עם שרוולי העטלף, משובצת פנינים ונטיפי זהב קטנטנים שמפוזרים בצורה רנדומלית על החזה והירכיים.
כפפות התחרה הויטאז׳ שקניתי באיזה שוק פשפשים בברלין הן תוספת נאה לאפודת האנגורה הלבנה שלי...
אני גם אוהבת מגפיים, מגפי הבוקרים הירוקות עם הריקמה הכחולה בקצה, שמתלבשות נהדר על גינס כחול, או מגפיים גבוהים וצמודים על עקב, מעוטרי כפתורים מהקרסול ועד הברך כאילו קפצתי לרגע לתקופה הוויקטוריאנית....
מעיל השוקולד עם הפרווה בקצה, הארוך והסקסי, כשחגורה חובקת את מותני, או המעיל הירוק הקלאסי, שהיה של סבתי, ולעולם אינו יוצא מהאופנה.
וגרביונים.
רק תתנו לי סיבה לגרוב גרביונים, ואני שם. שקופים לגמרי, ורק פס אחורי לבן עבה לאורך הרגל, עם חצאית שחורה בגזרת ׳סיגר׳, או מתחרה שחורה, מנוקדים או מפוספסים? אטומים ומבריקים בצבע ברונזה עמוק.
גרביוני רשת בצבע ארגמן, ביריות וגרבי ירך שנצמדות עם פס תחרה לרגל, כל אחד ואחד מהם הופך את טקס ההתפשטות לאיטי ומעורר...
תנו לי חורף ואני פורחת!
אבל אין חורף בלי קרמבו.
לפצל את הקרמבו ל2 חלקים, לאחוז ביד אחת את קליפת השוקולד הדקיקה שבתוכה מקצף בטעם מוקה, וללקק אותו לאט לאט, ורק בסוף, לאכול לאט את קליפת השוקולד, לאט ובתאווה.
ולבסוף הביסקוויט.
מתוק להחריד זה העסק הזה, אבל שווה כל ליקוק ונגיסה, במיוחד כששנינו ביחד, מצטופפים מתחת למטריה, כשהכל נרטב, רבים בלשונותינו על הפירור האחרון של הביסקוויט, מלקקים אחד משפתי השניה את שאריות המוקה, וצוללים לנשיקה מתוקה ודחוסה, שעושה חם מבפנים, וגם קצת רטוב, אבל לא מהגשם.
אחר כך נמשיך למיטה הרכה, בדרך אליה נגלה את השכבות לאט, נפרום כפתורים, תנשק לצווארי, תסיר ממנו את שרשרת הפנינים שלא תיקרע בלהט התגופפות.
תחפש בידיך את מגע בשרי מתחת לשכבות, ואז תפשיט אותי מתחתוני, כשגרבי הירך והמגפיים עדיין לגופי.
תרים בדוחק את חצאיתי, תאחוז בתאווה את שדי, ותנסה לשווא לשחרר אותם מהחזייה, ותסתבך.
תמיד אתה מסתבך עם החזייה שלי, עם כל המיומנות המפוארת שלך בפתיחת חזיות, אתה תמיד נקלע לקשיים כשמדובר בחזיות שלי...
׳מה זה, כל כך הרבה קרסים!׳, הלכת לאיבוד, אתה מנסה להוציא את השד מתוך הבד בו הוא נתון, אך הוא בשלו, מסרב לצאת.
בסוף אעזור לך, ואתיר את הקרסים בעצמי, כשאתה כבר נלהב ומזדרז ליטול אותו בפיך, לנשוך, ללקק, ללעוס.
אני נאנחת כשאתה לועס אותו, ללא רחמים, כאילו היה מאכל אליו אתה מתאווה.
אני כבר שלחתי יד לתוך תחתוניך, לאחוז את הכיפה הרוטטת למגע אצבעותי המלוקקות, אצבעות משרטטות עיגולים וקווים בתפר בין הכיפה לבין העור הנמתח, המתמלא, המתעבה.
ואז אסתובב ואעמוד על ברכי ועל מרפקי, ואתה תושיט ידך, ותחפון ותחפור בפלחי ישבני, בשפתי הפעורות, תחדיר אגודל עבה פנימה ותעסה עם אצבעותיך האחרות את כל אשר סביב, תלקק את כל הנתיב הלח והמזמין,
באיטיות,
תוריד את תחתוניך,
תחזיק את איברך בבסיסו,
תלטף, תלחץ אותו בכוח בין אצבעותיך, ותמקם אותו בפתח שפתי,
תשתהה.
אני אהיה חסרת סבלנות.
אדחוק את אגני לעברך,
משולהבת.
כשלא תרצה עוד להמתין, תהלום ותחדור נלהב, נרגש, כשאתה מושך את שערותי מעורפי, מרים את ראשי כנגדך ונושך את תנוח אוזני.
הרטט שיפלח את גבי יהדהד בגרוני כסימפונית אנחות.
אתה תתרכז, תצא ותחדור באיטיות משוועת, תכוון את הזין שלך לדפנות הלוע שלי, כגשש הבוחן את גבולות הגזרה.
ואז, בקצב הולך וגובר, כאשכיך מכים בי, כשאתה מחזיק חזק בלחיי ישבני, תהלום בי בידך המונפת, כאופה הלש את הבצק, מכה וחובט, וחודר בכל הכח העומד לך.
אתה כבר קרוב, אבל לא ממהר, ורגע לפני האל חזור, אתה יוצא, לוקח רגע אויר, והופך אותי על גבי.
אני אוהבת כשאתה עושה בי כך, כאילו הייתי שלך, באמת.
לוקח אותי בנחישות, אך נסוג ברגע האחרון.
נושמים לרגע, מורידים הילוך, ומתחילים שוב, הפעם לפי הסדר, מסירים את שאריות הבגדים, עיניים נתונות בעיניים, מבטים וידיים מלטפים, מנשקים.
ידיך פורטות על שפתי, לוחצות אקורדים על הפיטמות המחודדות, תיבת התהודה משיבה כשהצלילים מופקים.
אתה מסתובב, מתמקם עם איברך מעל פי, ויוצא למסע למעמקי חלצי, בלשונך ואצבעותיך, מרחיק את השפתיים באצבעות נחושות מהדגדגן, ומעביר את סנתרך עטור הזיפים על הכפתור הרוטט.
אני מסיתה את אגני, המגע המשייף מקפיץ אותי כלפיך, אתה ממהר ואוסף את בשרן לפיך, ומתנשק איתן ברוך ועדינות.
אני לוכדת בפי את איברך הרוטט, המתנדנד גלמוד מעלי.
מיטיבה לבלוע אותו לתוכי, בקולות יניקה נחושים.
מרגישה אותו נדחק כנגד הענבל בגרוני, כשלשוני נכרכת סביבו, מתהדקת. אני נשנקת.
אנחנו חגים במחול החרבות, אגני מתרומם כנגד פיך, איברך מנסה לחמוק מעט החוצה אך הוא לכוד, אני יונקת אותו בשיא העוצמה, נטולת אוויר אך לא מרפה, אתה מגביר את הקצב ומזיין את פי, כשאתה מזיין אותי בלשונך, וממולל את מרכז העונג שלי בין אגודל לאצבע, ללא הפוגה.
ברקע רועם הרעם, הגשם ניתך לגגות הבתים.
בפנים אנו בוערים באש החיים.
רועדים ומתפרקים.
איך שמגיחה השמש, והאוויר מתחמם כאילו לא דצמבר עכשיו בעולם, אני מתגעגעת לחורף, אמיתי, לקור ולאפרוריות.
כזאת אני, לא בא לי טוב כל השמש הקופחת הזו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת שמש, אבל במינון.
נניח חודש חורף, שבוע של שמש, וחוזר חלילה...
בגדי החורף שלי יושבים בארון בודדים וגלמודים.
מעילים, כפפות, גרביונים, שכבות.
אני משוגעת על כפפות.
כפפות מעור לבן שמגיעות עד המרפק, עם שכמייה קטנה שחורה, שהידיים הלבנות מגיחות ממנה בנונשלנט.
כפפות מנומרות קצרצרות שחושפות את פרק כף היד, כשאני אוחזת את הסיגריה עם פומית ארוכה, שלא יחרכו לי הכפפות...
כפפות מעור בצבע זהב, שבקצה שלהן יש שלושה כפתורים. הן הולמות את שמלת הסריג השחורה והצמודה, עם שרוולי העטלף, משובצת פנינים ונטיפי זהב קטנטנים שמפוזרים בצורה רנדומלית על החזה והירכיים.
כפפות התחרה הויטאז׳ שקניתי באיזה שוק פשפשים בברלין הן תוספת נאה לאפודת האנגורה הלבנה שלי...
אני גם אוהבת מגפיים, מגפי הבוקרים הירוקות עם הריקמה הכחולה בקצה, שמתלבשות נהדר על גינס כחול, או מגפיים גבוהים וצמודים על עקב, מעוטרי כפתורים מהקרסול ועד הברך כאילו קפצתי לרגע לתקופה הוויקטוריאנית....
מעיל השוקולד עם הפרווה בקצה, הארוך והסקסי, כשחגורה חובקת את מותני, או המעיל הירוק הקלאסי, שהיה של סבתי, ולעולם אינו יוצא מהאופנה.
וגרביונים.
רק תתנו לי סיבה לגרוב גרביונים, ואני שם. שקופים לגמרי, ורק פס אחורי לבן עבה לאורך הרגל, עם חצאית שחורה בגזרת ׳סיגר׳, או מתחרה שחורה, מנוקדים או מפוספסים? אטומים ומבריקים בצבע ברונזה עמוק.
גרביוני רשת בצבע ארגמן, ביריות וגרבי ירך שנצמדות עם פס תחרה לרגל, כל אחד ואחד מהם הופך את טקס ההתפשטות לאיטי ומעורר...
תנו לי חורף ואני פורחת!
אבל אין חורף בלי קרמבו.
לפצל את הקרמבו ל2 חלקים, לאחוז ביד אחת את קליפת השוקולד הדקיקה שבתוכה מקצף בטעם מוקה, וללקק אותו לאט לאט, ורק בסוף, לאכול לאט את קליפת השוקולד, לאט ובתאווה.
ולבסוף הביסקוויט.
מתוק להחריד זה העסק הזה, אבל שווה כל ליקוק ונגיסה, במיוחד כששנינו ביחד, מצטופפים מתחת למטריה, כשהכל נרטב, רבים בלשונותינו על הפירור האחרון של הביסקוויט, מלקקים אחד משפתי השניה את שאריות המוקה, וצוללים לנשיקה מתוקה ודחוסה, שעושה חם מבפנים, וגם קצת רטוב, אבל לא מהגשם.
אחר כך נמשיך למיטה הרכה, בדרך אליה נגלה את השכבות לאט, נפרום כפתורים, תנשק לצווארי, תסיר ממנו את שרשרת הפנינים שלא תיקרע בלהט התגופפות.
תחפש בידיך את מגע בשרי מתחת לשכבות, ואז תפשיט אותי מתחתוני, כשגרבי הירך והמגפיים עדיין לגופי.
תרים בדוחק את חצאיתי, תאחוז בתאווה את שדי, ותנסה לשווא לשחרר אותם מהחזייה, ותסתבך.
תמיד אתה מסתבך עם החזייה שלי, עם כל המיומנות המפוארת שלך בפתיחת חזיות, אתה תמיד נקלע לקשיים כשמדובר בחזיות שלי...
׳מה זה, כל כך הרבה קרסים!׳, הלכת לאיבוד, אתה מנסה להוציא את השד מתוך הבד בו הוא נתון, אך הוא בשלו, מסרב לצאת.
בסוף אעזור לך, ואתיר את הקרסים בעצמי, כשאתה כבר נלהב ומזדרז ליטול אותו בפיך, לנשוך, ללקק, ללעוס.
אני נאנחת כשאתה לועס אותו, ללא רחמים, כאילו היה מאכל אליו אתה מתאווה.
אני כבר שלחתי יד לתוך תחתוניך, לאחוז את הכיפה הרוטטת למגע אצבעותי המלוקקות, אצבעות משרטטות עיגולים וקווים בתפר בין הכיפה לבין העור הנמתח, המתמלא, המתעבה.
ואז אסתובב ואעמוד על ברכי ועל מרפקי, ואתה תושיט ידך, ותחפון ותחפור בפלחי ישבני, בשפתי הפעורות, תחדיר אגודל עבה פנימה ותעסה עם אצבעותיך האחרות את כל אשר סביב, תלקק את כל הנתיב הלח והמזמין,
באיטיות,
תוריד את תחתוניך,
תחזיק את איברך בבסיסו,
תלטף, תלחץ אותו בכוח בין אצבעותיך, ותמקם אותו בפתח שפתי,
תשתהה.
אני אהיה חסרת סבלנות.
אדחוק את אגני לעברך,
משולהבת.
כשלא תרצה עוד להמתין, תהלום ותחדור נלהב, נרגש, כשאתה מושך את שערותי מעורפי, מרים את ראשי כנגדך ונושך את תנוח אוזני.
הרטט שיפלח את גבי יהדהד בגרוני כסימפונית אנחות.
אתה תתרכז, תצא ותחדור באיטיות משוועת, תכוון את הזין שלך לדפנות הלוע שלי, כגשש הבוחן את גבולות הגזרה.
ואז, בקצב הולך וגובר, כאשכיך מכים בי, כשאתה מחזיק חזק בלחיי ישבני, תהלום בי בידך המונפת, כאופה הלש את הבצק, מכה וחובט, וחודר בכל הכח העומד לך.
אתה כבר קרוב, אבל לא ממהר, ורגע לפני האל חזור, אתה יוצא, לוקח רגע אויר, והופך אותי על גבי.
אני אוהבת כשאתה עושה בי כך, כאילו הייתי שלך, באמת.
לוקח אותי בנחישות, אך נסוג ברגע האחרון.
נושמים לרגע, מורידים הילוך, ומתחילים שוב, הפעם לפי הסדר, מסירים את שאריות הבגדים, עיניים נתונות בעיניים, מבטים וידיים מלטפים, מנשקים.
ידיך פורטות על שפתי, לוחצות אקורדים על הפיטמות המחודדות, תיבת התהודה משיבה כשהצלילים מופקים.
אתה מסתובב, מתמקם עם איברך מעל פי, ויוצא למסע למעמקי חלצי, בלשונך ואצבעותיך, מרחיק את השפתיים באצבעות נחושות מהדגדגן, ומעביר את סנתרך עטור הזיפים על הכפתור הרוטט.
אני מסיתה את אגני, המגע המשייף מקפיץ אותי כלפיך, אתה ממהר ואוסף את בשרן לפיך, ומתנשק איתן ברוך ועדינות.
אני לוכדת בפי את איברך הרוטט, המתנדנד גלמוד מעלי.
מיטיבה לבלוע אותו לתוכי, בקולות יניקה נחושים.
מרגישה אותו נדחק כנגד הענבל בגרוני, כשלשוני נכרכת סביבו, מתהדקת. אני נשנקת.
אנחנו חגים במחול החרבות, אגני מתרומם כנגד פיך, איברך מנסה לחמוק מעט החוצה אך הוא לכוד, אני יונקת אותו בשיא העוצמה, נטולת אוויר אך לא מרפה, אתה מגביר את הקצב ומזיין את פי, כשאתה מזיין אותי בלשונך, וממולל את מרכז העונג שלי בין אגודל לאצבע, ללא הפוגה.
ברקע רועם הרעם, הגשם ניתך לגגות הבתים.
בפנים אנו בוערים באש החיים.
רועדים ומתפרקים.
