הסימפוניה התשיעית
New member
באתי כדי להישאר...
אני ממש בלתי נסבלת בזמן האחרון כל הזמן מתלוננת ומבואסת ....מזל שהחברים ואמא שלי עדיין סובלים אותי... אני מרגישה כאילו כל העולם שלי קורס עלי... בחודש האחרון קרו כל כך הרבה דברים ,לא הספקתי להתרגל לכל שינוי ועוד מכה נחתה עלי....אני אפילו לא התחלתי לעכל את הכל... השנה התחלתי ללמוד אחרי מס' שנים שמאוד חיפשתי "יעוד" ,משהו שאני רוצה לעשות, התחלתי ללמוד לתואר בתחום שמאוד מעניין אותי ואני מרגישה שאני מתפתחת בלי סוף ,כשהתחלתי את הלימודים עבדתי במקום מסודר כשנה וחצי היה לי בן זוג וגרנו ביחד בתחילת הלימודים היה לי מאוד קשה לעבוד וללמוד במקביל ,כי אין לי שום עזרה מהמשפחה -לא ידעתי איך להתמודד ,נאחזתי בזה שאני עוסקת במשהו שאני אוהבת ועושה לי טוב ושיש לי בן זוג שתומך ומקבל ובכך שיש לי עבודה שמכניסה מספיק כדי לממן את התענוג. לאחר חודש וחצי של לימודים אני ובן זוגי מזה שלוש שנים נפרדנו,בתוך כל בטירוף של לימודים ועבודה,כתוך כשבועיים מצאתי למי להשכיר את הדירה המשותפת לי ולבן זוג+מצאתי ועברתי לדירה משלי תוך כדי היה משבר מאוד גדול עם אבא שלי שהגיע לכך החלטתי להוציא אותי מחיי. עם כל הקשים נאחזתי בזה שאני עושה משהו שאני אוהבת ואולי קשה אבל אני חייבת להיות חזקה כי אני כל כך מאמינה במה שאני עושה ומזל גדול נפל בחלקי שמצאתי משהו שעושה לי כל כך טוב ושאני מצליחה לקיים את עצמי אפילו טפחתי לעצמי על השכם על המהירות והיעילות שבה הזזתי את כל המעבר דירה עם כל המשברים והצלחתי לתמרן בין כל זה לבין פרידה יפה ומכובדת מבן הזוג. ברור שמאז הפרידה אני וה"אקס" ( כל כך מוזר לקרוא לו ככה) חזרה לקשר וקצת טינפנו את כל מה שהיה ואת כל מאמצינו לסיים את הקשר בצורה מכובדת ויפה. החלטתי שאין טעם להיות בקשר למרות שהוא ניסה לשכנע אחרת . גם על כך שמחתי שהצלחתי להיות חזקה ולעמוד בפיתוי. ביום חמישי הודיעו לי בעבודה שמפטרים אותי בגלל ששעות העבודה שלי לא מספיקות להם (עברתי ממשרה מלאה לשלוש רבעי משרה-בשעות מוגבלות). ממש קרסתי לא ידעתי איך לעכל, חשבתי להפסיק את הלימודים אבל החלטתי שאני חייבת להיות חיובית וחזקה כי אני לפני תקופת מבחנים ומגיעים לי פיצויים ומקסימום אחתום קצת בלשכה ובעיקר שאני מאמינה בדרך שלי והכל חייב להסתדר. היום התברר לי שסטודנטים לא יכולים לחתום בלשכה ובנוסף הבנתי שאני לא אמצא עבודה שתממן שכ"ד בכזאת קלות ...וזה כבר ממש שבר אותי ... אני מרגישה שמישהו מלמעלה שם לי מקלות בגלגלים אני לא מצליחה למקד את המחשבות שלי ולברר עם עצמי מה לעשות כדי להמשיך הלאה, כולם סביבי כל כך רגילים להכיר אותי "כזאת שמסתדרת" ואני מרגישה שאין לי את המקום לתפרק מולם. וכשזה קורה אני מקבלת תגובות של "חלאס עם הרחמים העצמיים זה ממש לא מתאים לך". אני כל כך מתגעגעת לחבר הכי קרוב שלי,בן זוגי לשעבר, ואני מרגישה שאני שניה לפי הפיכה לאקסית האובססיבית אני כועסת עליו (שלא בצדק) שאני לא מצליחה לקבל ממנו את התמיכה והרגש שלו אני מצפה. אני מודה לאמא שלי שהיא איתי ומחזקת אותי ויחד עם זאת אני "שורפת את הגשרים איתה" ברגע שהדיון על אבא שלי עולה. אני מאוד אוהבת את החברים שלי שמדרבנים אותי ונותנים לי כוח להמשיך ולהאמין בעצמי ובו במקום שופטת אותם שהם לא מספיק פנויים לעזור לי ולהיות איתי. אני כועסת על עצמי איך נהייתי כזאת ממורמרת על העולם ועל החיים,זה כל כך לא אני אבל אני מרגישה שאין לי במה להאחז, אין לי נחמה בכלום אפילו הלימודים שדירבנו אותי להמשיך נראים לי קשים מתמיד כי זו תחילת תקופת המבחנים ועם על הבלאגן מסביב אני לא מצליחה למקד את המחשה ולהתרכז במה שצריך. אפילו מלקרוא את כל מה שכתבתי אני מפתחת סלידה ממה שהפכתי להיות ...
אני ממש בלתי נסבלת בזמן האחרון כל הזמן מתלוננת ומבואסת ....מזל שהחברים ואמא שלי עדיין סובלים אותי... אני מרגישה כאילו כל העולם שלי קורס עלי... בחודש האחרון קרו כל כך הרבה דברים ,לא הספקתי להתרגל לכל שינוי ועוד מכה נחתה עלי....אני אפילו לא התחלתי לעכל את הכל... השנה התחלתי ללמוד אחרי מס' שנים שמאוד חיפשתי "יעוד" ,משהו שאני רוצה לעשות, התחלתי ללמוד לתואר בתחום שמאוד מעניין אותי ואני מרגישה שאני מתפתחת בלי סוף ,כשהתחלתי את הלימודים עבדתי במקום מסודר כשנה וחצי היה לי בן זוג וגרנו ביחד בתחילת הלימודים היה לי מאוד קשה לעבוד וללמוד במקביל ,כי אין לי שום עזרה מהמשפחה -לא ידעתי איך להתמודד ,נאחזתי בזה שאני עוסקת במשהו שאני אוהבת ועושה לי טוב ושיש לי בן זוג שתומך ומקבל ובכך שיש לי עבודה שמכניסה מספיק כדי לממן את התענוג. לאחר חודש וחצי של לימודים אני ובן זוגי מזה שלוש שנים נפרדנו,בתוך כל בטירוף של לימודים ועבודה,כתוך כשבועיים מצאתי למי להשכיר את הדירה המשותפת לי ולבן זוג+מצאתי ועברתי לדירה משלי תוך כדי היה משבר מאוד גדול עם אבא שלי שהגיע לכך החלטתי להוציא אותי מחיי. עם כל הקשים נאחזתי בזה שאני עושה משהו שאני אוהבת ואולי קשה אבל אני חייבת להיות חזקה כי אני כל כך מאמינה במה שאני עושה ומזל גדול נפל בחלקי שמצאתי משהו שעושה לי כל כך טוב ושאני מצליחה לקיים את עצמי אפילו טפחתי לעצמי על השכם על המהירות והיעילות שבה הזזתי את כל המעבר דירה עם כל המשברים והצלחתי לתמרן בין כל זה לבין פרידה יפה ומכובדת מבן הזוג. ברור שמאז הפרידה אני וה"אקס" ( כל כך מוזר לקרוא לו ככה) חזרה לקשר וקצת טינפנו את כל מה שהיה ואת כל מאמצינו לסיים את הקשר בצורה מכובדת ויפה. החלטתי שאין טעם להיות בקשר למרות שהוא ניסה לשכנע אחרת . גם על כך שמחתי שהצלחתי להיות חזקה ולעמוד בפיתוי. ביום חמישי הודיעו לי בעבודה שמפטרים אותי בגלל ששעות העבודה שלי לא מספיקות להם (עברתי ממשרה מלאה לשלוש רבעי משרה-בשעות מוגבלות). ממש קרסתי לא ידעתי איך לעכל, חשבתי להפסיק את הלימודים אבל החלטתי שאני חייבת להיות חיובית וחזקה כי אני לפני תקופת מבחנים ומגיעים לי פיצויים ומקסימום אחתום קצת בלשכה ובעיקר שאני מאמינה בדרך שלי והכל חייב להסתדר. היום התברר לי שסטודנטים לא יכולים לחתום בלשכה ובנוסף הבנתי שאני לא אמצא עבודה שתממן שכ"ד בכזאת קלות ...וזה כבר ממש שבר אותי ... אני מרגישה שמישהו מלמעלה שם לי מקלות בגלגלים אני לא מצליחה למקד את המחשבות שלי ולברר עם עצמי מה לעשות כדי להמשיך הלאה, כולם סביבי כל כך רגילים להכיר אותי "כזאת שמסתדרת" ואני מרגישה שאין לי את המקום לתפרק מולם. וכשזה קורה אני מקבלת תגובות של "חלאס עם הרחמים העצמיים זה ממש לא מתאים לך". אני כל כך מתגעגעת לחבר הכי קרוב שלי,בן זוגי לשעבר, ואני מרגישה שאני שניה לפי הפיכה לאקסית האובססיבית אני כועסת עליו (שלא בצדק) שאני לא מצליחה לקבל ממנו את התמיכה והרגש שלו אני מצפה. אני מודה לאמא שלי שהיא איתי ומחזקת אותי ויחד עם זאת אני "שורפת את הגשרים איתה" ברגע שהדיון על אבא שלי עולה. אני מאוד אוהבת את החברים שלי שמדרבנים אותי ונותנים לי כוח להמשיך ולהאמין בעצמי ובו במקום שופטת אותם שהם לא מספיק פנויים לעזור לי ולהיות איתי. אני כועסת על עצמי איך נהייתי כזאת ממורמרת על העולם ועל החיים,זה כל כך לא אני אבל אני מרגישה שאין לי במה להאחז, אין לי נחמה בכלום אפילו הלימודים שדירבנו אותי להמשיך נראים לי קשים מתמיד כי זו תחילת תקופת המבחנים ועם על הבלאגן מסביב אני לא מצליחה למקד את המחשה ולהתרכז במה שצריך. אפילו מלקרוא את כל מה שכתבתי אני מפתחת סלידה ממה שהפכתי להיות ...
