באופן כללי אני חושב שמשלב מסוים
המשך התפתחותו של האדם תלוי בכך שילמד אחרים.
כפי שרשמתי על קלף ״יום הדין״.
ושוב חוזרים למשל המערה של אפלטון…
כעת, כאשר נמצא האדם מחוץ למערה, ומתפקד גם באור היום, נשאלת עוד שאלה.
״כאשר ייזכר בימים, בהם שהה במערה ואת החוכמה דשם ואת חבריו לכלא, האם יראה אותו האדם את עצמו מאושר בשל שינוי מצבו ומעמדו וירחם על חבריו האסירים?
אם באותם הימים הוא וחבריו האסירים, כיבדו העריכו ונהגו בשבחים באלו שראו ראייה חדה יותר את הצללים שעברו על פניהם והטיבו לזכור איזה צל בא לפני ואיזה צל בא אחרי, ואילו צללים באו בעת ובעונה אחת, וניבאו מתוך כך את העתיד לבוא נבואה נכונה ביותר – האם ישתוקק איש זה לכיבודים ושבחים אלו?״
כמובן שהתשובה לא מאחרת לבוא, גם במשל וגם על גבי הקלף הבא – יום הדין.
כמובן שהאדם הנמצא כעת מעל המערה, מבין מה היה מצבו בעבר ומבין עד כמה מצבו השתפר, הוא לא ירצה לחזור להיות אסיר כבול במערה החשוכה.
אך כן, הוא ירד אליה שוב כדי לעזור לחבריו!
יש שיגידו בגלל החמלה, ויש שיגידו שרק כך הוא יכול להמשיך ולהתפתח, לאמור:
״אם ברצונך לעלות לשלב הבא, עליך להעמיד אחר על השלב עליו אתה נמצא כעת.״
ואחרים יגידו שאין כאן סתירה, והחמלה לא סותרת את הרצון להמשיך להתפתח.
על קלף יום הדין, אנו רואים את האדם חוזר אל המערה (בדמות מלאך), ותוקע החצוצרה המעירה את האסירים הנמצאים בה – האנושות הרדומה הלא מודעת למצבה הקשה.
ישנה סברה, שהאיש יודע, שאם ירד חזרה למערה הוא יתקבל שלא בשמחה.
יהיו אולי כאלה שיבינו אותו אך רבים אחרים ייבהלו מרעיונותיו, בדיוק כפי שהוא נבהל והתבלבל, כאשר התחיל את דרכו אל מחוץ המערה. אותם אנשים עלולים לפגוע בו ולהאשים אותו בהאשמות שב.
אדם שהתרגל לאור השמש, וכבר לא רגיל לחשכה שבמערה, יחשב ע"י אותם בני אדם לצחוק.
ואם יצטרך שוב להתחרות עם חבריו האסירים בתחרות הצללים, בטרם ירגיל עיניו לחשכה, הרי שיהיה לצחוק, והאסירים יאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות ושמשום כך הניסיון להגיע למעלה לא כדאי.
כך או כך, התגובה של אותם אסירים כבר לא תשנה, המאמץ האחרון של אותו אדם לעזור ולהעיר את חבריו, ישחרר אותו אל שלב ההתפתחות האחרון של עולם זה – קלף 'העולם'.