year of the heart
New member
באיבוד
תקציר האירועים הקודמים: נולדתי עד סוף הצבא הייתי מאד דעתנית, לוחמנית משהו, בטוחה בעצמי, ובטוחה בכלל. העזתי המון וכמעט בכל תחום. הרבה כשרונות, אינטליגנציה בשפע וכריזמה (נשמע שחצני, נכון? תכף יתברר שכל הנ"ל- אגוזים למי שאין שיניים). החל מסוף הצבא, החלה ירידה. שום טראומה. אני פשוט הולכת ומתכווצת. לא מעיזה לעשות. מפחדת מהקיום שלי מפחדת להיות אני הווה: ההתרשמות הראשונית ממני היא עדיין מצויינת. אני עדיין כריזמטית, ועושה רושם שהאינטליגנציה לא התכווצה. אבל משהו עמוק בפנים, בבטן נעול. סגור. לא מוכן להיפתח אל העולם הזה. אני לא מצליחה להחזיק עבודה לאורך זמן. הלך מחשבה כיאוטי והרגש בהתאם אציין שאני מאובחנת ADD אני עושה אינסוף החלטות שגויות וניהול הכספים שלי? אלוהים ישמור. וזה מוזר, כי אני לא בליינית גדולה (אולי יציאה בחודש) ולא שופרית גדולה... כאילו נוזל לי בין האצבעות.. למה זה? מה זו המוגבלות הזו? מחבלת לעצמי? מענישה את עצמי? כל כך נמאס לי מעצמי. חברי אומרים שהם מקנאים במגוון הכשרונות שיש לי (ואני ערה לכך שהם רבים), אך הייתי מוותרת על רובם לטובת מיקוד, לטובת עשייה ארוכת טווח ויציבה. קשה לי לבטא את עוצמת התיסכול והכאב הכרוכים בכך ואת חוסר הערך העצמי. אני נואשתי ממני. מישהו יכול לעזור?
תקציר האירועים הקודמים: נולדתי עד סוף הצבא הייתי מאד דעתנית, לוחמנית משהו, בטוחה בעצמי, ובטוחה בכלל. העזתי המון וכמעט בכל תחום. הרבה כשרונות, אינטליגנציה בשפע וכריזמה (נשמע שחצני, נכון? תכף יתברר שכל הנ"ל- אגוזים למי שאין שיניים). החל מסוף הצבא, החלה ירידה. שום טראומה. אני פשוט הולכת ומתכווצת. לא מעיזה לעשות. מפחדת מהקיום שלי מפחדת להיות אני הווה: ההתרשמות הראשונית ממני היא עדיין מצויינת. אני עדיין כריזמטית, ועושה רושם שהאינטליגנציה לא התכווצה. אבל משהו עמוק בפנים, בבטן נעול. סגור. לא מוכן להיפתח אל העולם הזה. אני לא מצליחה להחזיק עבודה לאורך זמן. הלך מחשבה כיאוטי והרגש בהתאם אציין שאני מאובחנת ADD אני עושה אינסוף החלטות שגויות וניהול הכספים שלי? אלוהים ישמור. וזה מוזר, כי אני לא בליינית גדולה (אולי יציאה בחודש) ולא שופרית גדולה... כאילו נוזל לי בין האצבעות.. למה זה? מה זו המוגבלות הזו? מחבלת לעצמי? מענישה את עצמי? כל כך נמאס לי מעצמי. חברי אומרים שהם מקנאים במגוון הכשרונות שיש לי (ואני ערה לכך שהם רבים), אך הייתי מוותרת על רובם לטובת מיקוד, לטובת עשייה ארוכת טווח ויציבה. קשה לי לבטא את עוצמת התיסכול והכאב הכרוכים בכך ואת חוסר הערך העצמי. אני נואשתי ממני. מישהו יכול לעזור?
