באחור אך בהנאה

באחור אך בהנאה

באיחור אך בהנאה עברתי על הדיון שהתקיים כאן אתמול. ממש חגיגה של תבונה בוגרת בתשובות של המחברת. הדימוי של הגעה לפיסגה והסתכלות על "העליה" שעברת ועל ה"ירידה" שמחקה לך כל כך ציורי. אך האם אכן מצפה לנו ירידה. האים לא ניתן להשאר על פסגת ההר , אותו שטח ש"כבשנו" כבר עם כל התבונה שצברנו ולהתרחב , לבנות , להשתקע, ליהנות. מבחינה כרונולוגית הגעתי "לפסגה" לפני גיל 40 ואכן חוויתי משבר כאשר גיליתי שהפסגה היא רייקה. ניסיתי לספר על כך לכמה אנשים שהכרתי שעדיין היו ב"עליה" והם לא שמעו. החלטתי לא לוותר על הפסגה עצמה מבחינה טריטוראלית אך ליישב אותה בתכנים ואנשים שנראים לי מתאימים להמשך חיי ולא לרדת ממנה עד סופם, מן "ציונות" רוחנית המצאיתי לי ועד היום "מיבשת ביצות וסוללת כבישים" ולא רוצה לרדת לשום מקום. אז אולי אפשר לראות את "משבר גיל הארבעים" כ"משבר הפסגה" ולא להסתפק בעליה עצמה אלא להמשיך בהתישבות והתפתחות כאשר רעיון הירידה פשוט לא בא בחשבון.אשמח לתגובות והצעות בקשר ל"התישבות הפסגה"- או למה זקוק האדם לאחר גיל הארבעים בחייו, מה נחוץ לו , מה עושה לו טוב?
 
למעלה