צרטקוף הקטנה
New member
באוטובוס הצהוב
אז נסענו לתומינו אוטובוס שלם שמכיל חניכים, רובם מעדי, ומדריכים, רובם מעדי, על כביש הערבה (כמדומני) ועברנו ליד כפר ערבי. רוב האוטובוס ישן לו בנחת. כל האוטובוס קם בבהלה למשמע צעקות אחד החניכים: "החלון התנפץ! החלון התנפץ!" אף אחד לא הבין מה קורה. מה לעזאזל חלון מתנפץ באמצע הנסיעה?! מה עשיתם כבר, נו?! אז פשוט התעלמנו ואמרנו: "איזה חלון? מה אתם רוצים?". מה אתם הייתם עושים? זה לא נשמע סיפור מופרך שקשה להאמין לו? אז לקח לנו זמן להתעשת על עצמינו. והחניכים ממשיכים לצעוק, ובצדק: "זרקו אבן! החלון התנפץ! טל נפצעה!". מה טל נפצעה??! צמרמורת עוברת בכל הגוף. אוי, אלוהים, רק זה חסר. מה עושים עכשיו? ואז הגיעה תורי, ואני מתחילה להגיד: "מה חלון התנפץ?! איפה?! איך?! תראו לי!" משום מה, לא קמתי ממקומי. כנראה שלא העזתי, לא התעשתתי על עצמי לגמרי. עד שאחת החניכות שלי פנתה אליי ואמרה לי: "תסתכלי על החלון. (לא ראיתי כלום) טל נפצעה, קומי אליה!" וקמתי. רונית המדבית שלי כבר הייתה שם, מטפלת בה. ניסיתי לחזק אותה, שלא תפחד, שלא קרה כלום, היא בסדר ויהיה בסדר. ראיתי שמטפלים בה והמשכתי אל אחורי האוטובוס. אה... החלון הזה. עכשף הכל ברור. ומישהו פונה אליי, נראה לי זה היה אמיר, כולי לא מרוכזת: "אל תלכי פה יחפה! שימי נעליים!" ואני לתומי עונה לו: "זה בסדר, אני לא הולכת עד לחלון, כאן אין זכוכיות". מה בסדר?! איזה בסדר?! איזו דוגמה זו?! האוטובוס נעצר. 2-3 דקות אחרי שזה קרה. הנהג דיבר בקשר עם הנהג של האוטובוס לפנינו, שם היה החובש, ועם אסי ואלון. ירדנו מהאוטובוס. טל הלכה לחובש. היא לא הייתה פצועה קשה, רק כמה שריטות. גיבורה. אפילו לא בכתה. רואים שהיא מבוהלת ולא מבינה מה קורה, אבל היא נותנת לחובש לטפל בשריטות הקטנות ולהוריד חתיכות קטנות של זכוכית. ירדנו עם החניכים שישבו באיזור שינערו את הבגדים מהחתיכות הקטנות של הזכוכית. ארז בלסקי, המדב של נהלל, אחד מתל עדשים ועמית הלפנד, גרעינר לשעבר בחופא"ש, עלו לאוטובוס לראות מה קרה. גם הנהג של האוטובוס השני עלה. הם הוציאו מטטא והתחילו לנקות את הזכוכיות. דאגנו שכל הילדים ישימו נעליים. (גם אנחנו) הושבנו את טל איפה שאני ישבתי, בספסל השני, ולידה המדריכה שלה. התעניינו לשלומה, הרגענו אותה. אסי עלה לאוטובוס לבדוק מי זו הילדה, אמר לה שהיא גדולה מהחיים וירד. היא דיברה עם אבא שלה, סיפרה לו מה קרה. מאיה הרכזת נתנה לאסי את הטלפון בבית, שגם הוא ידבר איתו. את כל החניכים העברנו קדימה. המשכנו בנסיעה עד לעצירה בתחנת דלק. שם גם אלון בדק אותה ודיבר איתה. נפגשנו עם כולם. עשינו פיפי (חשוב). ארז בלסקי חיזק אותי. עשינו פטרולים (הבדואים שהיו שם הדאיגו אותו). הנהגים קשרו את הוילון עם חבל 4 לכיסאות, שמשהו יכסה את החלון (לשעבר). העלנו את כולם לאוטובוסים. סידרנו שיהיה מקום לכל הילדים מקדימה, והתיישבנו, המדריכים, מאחורה. רק שלושה חניכים ישבו בספסל האחורי. התמקמנו. היה קר. המשכנו בנסיעה הבייתה. כולם היו רגועים ובשקט. ישנתי טוב. הגענו ישר לעדי, התעוררתי רק פעם אחת מהרגע שנרדמתי ועד לעדי. הילדים נראים רגועים. לילה לא קל עבר על כוחותינו בסואץ...
אז נסענו לתומינו אוטובוס שלם שמכיל חניכים, רובם מעדי, ומדריכים, רובם מעדי, על כביש הערבה (כמדומני) ועברנו ליד כפר ערבי. רוב האוטובוס ישן לו בנחת. כל האוטובוס קם בבהלה למשמע צעקות אחד החניכים: "החלון התנפץ! החלון התנפץ!" אף אחד לא הבין מה קורה. מה לעזאזל חלון מתנפץ באמצע הנסיעה?! מה עשיתם כבר, נו?! אז פשוט התעלמנו ואמרנו: "איזה חלון? מה אתם רוצים?". מה אתם הייתם עושים? זה לא נשמע סיפור מופרך שקשה להאמין לו? אז לקח לנו זמן להתעשת על עצמינו. והחניכים ממשיכים לצעוק, ובצדק: "זרקו אבן! החלון התנפץ! טל נפצעה!". מה טל נפצעה??! צמרמורת עוברת בכל הגוף. אוי, אלוהים, רק זה חסר. מה עושים עכשיו? ואז הגיעה תורי, ואני מתחילה להגיד: "מה חלון התנפץ?! איפה?! איך?! תראו לי!" משום מה, לא קמתי ממקומי. כנראה שלא העזתי, לא התעשתתי על עצמי לגמרי. עד שאחת החניכות שלי פנתה אליי ואמרה לי: "תסתכלי על החלון. (לא ראיתי כלום) טל נפצעה, קומי אליה!" וקמתי. רונית המדבית שלי כבר הייתה שם, מטפלת בה. ניסיתי לחזק אותה, שלא תפחד, שלא קרה כלום, היא בסדר ויהיה בסדר. ראיתי שמטפלים בה והמשכתי אל אחורי האוטובוס. אה... החלון הזה. עכשף הכל ברור. ומישהו פונה אליי, נראה לי זה היה אמיר, כולי לא מרוכזת: "אל תלכי פה יחפה! שימי נעליים!" ואני לתומי עונה לו: "זה בסדר, אני לא הולכת עד לחלון, כאן אין זכוכיות". מה בסדר?! איזה בסדר?! איזו דוגמה זו?! האוטובוס נעצר. 2-3 דקות אחרי שזה קרה. הנהג דיבר בקשר עם הנהג של האוטובוס לפנינו, שם היה החובש, ועם אסי ואלון. ירדנו מהאוטובוס. טל הלכה לחובש. היא לא הייתה פצועה קשה, רק כמה שריטות. גיבורה. אפילו לא בכתה. רואים שהיא מבוהלת ולא מבינה מה קורה, אבל היא נותנת לחובש לטפל בשריטות הקטנות ולהוריד חתיכות קטנות של זכוכית. ירדנו עם החניכים שישבו באיזור שינערו את הבגדים מהחתיכות הקטנות של הזכוכית. ארז בלסקי, המדב של נהלל, אחד מתל עדשים ועמית הלפנד, גרעינר לשעבר בחופא"ש, עלו לאוטובוס לראות מה קרה. גם הנהג של האוטובוס השני עלה. הם הוציאו מטטא והתחילו לנקות את הזכוכיות. דאגנו שכל הילדים ישימו נעליים. (גם אנחנו) הושבנו את טל איפה שאני ישבתי, בספסל השני, ולידה המדריכה שלה. התעניינו לשלומה, הרגענו אותה. אסי עלה לאוטובוס לבדוק מי זו הילדה, אמר לה שהיא גדולה מהחיים וירד. היא דיברה עם אבא שלה, סיפרה לו מה קרה. מאיה הרכזת נתנה לאסי את הטלפון בבית, שגם הוא ידבר איתו. את כל החניכים העברנו קדימה. המשכנו בנסיעה עד לעצירה בתחנת דלק. שם גם אלון בדק אותה ודיבר איתה. נפגשנו עם כולם. עשינו פיפי (חשוב). ארז בלסקי חיזק אותי. עשינו פטרולים (הבדואים שהיו שם הדאיגו אותו). הנהגים קשרו את הוילון עם חבל 4 לכיסאות, שמשהו יכסה את החלון (לשעבר). העלנו את כולם לאוטובוסים. סידרנו שיהיה מקום לכל הילדים מקדימה, והתיישבנו, המדריכים, מאחורה. רק שלושה חניכים ישבו בספסל האחורי. התמקמנו. היה קר. המשכנו בנסיעה הבייתה. כולם היו רגועים ובשקט. ישנתי טוב. הגענו ישר לעדי, התעוררתי רק פעם אחת מהרגע שנרדמתי ועד לעדי. הילדים נראים רגועים. לילה לא קל עבר על כוחותינו בסואץ...
