בְּדִידוּת

ברור.

יש לי חברים רבים בציבור החרדי, החל מחברותות וכלה במעריצים שנהנים משמיעת שיעוריי. ולאף אחד מהם אין שמץ חשד שבשבת שעברה כשמסרתי שיעור בבית הכנסת - האייפון שלי היה בכיס הפנימי. ואין להם מושג שלמרות שבכולל אני מוסר שיעורים בהלכות נדה (בגלל ימי השובבי״ם) יש לי ילד שנולד מנידה, כלומר מאשתי שכבר שנתיים וחצי לא ראתה מקווה מבפנים. ואין להם שמץ של מושג שכבר שלש שנים אני לא מניח תפילין. בקצרה, צחוק הגורל.... ההסבר לתופעה זו נעוץ בכך שגיבשתי לעצמי שני זהויות מושלמות שאינם חופפות ביניהם כלל.
 

שראליס

New member
יש לי ידידים שלא יודעים

אבל החברים יודעים פחות או יותר אני לא יכול לשקר לאנשים הקרובים לי ואם אני צריך לשקר אז אני מתרחק ממנו
 


 
להבדיל בין בדידות לבדידות

רוב אנשים מרגישים בדידות כשאין להם חברים/משפחה. זאת אומרת, כש"אני" נמצא מול עצמי לבד, אני מרגיש לבד ביקום האינסופי הזה, או לפחות בעולם הקטן שלי. חברים ומשפחה מספקים לנו תחושה של שייכות, של זהות, אבל התחושה הזאת היא רק חיצונית ולא מהותית (תיכף יבואר). זאת ועוד, חברים ומשפחה יכולים לכבול אותנו, כמו שבדיוק החברה החרדית כובלת את נאמניה מבלי שהם יהיו מודעים לכך אפילו. מאידך, מי שמוצא בתוך עצמו את עצם קיומו--נקרא לזה נשמה, ה"אני" האמיתי, לא משנה--הוא לא מרגיש בודד, בגלל שבתוך עצמו הוא מכיל את כל היקום, את כל האנושות. במצב כזה, חברה ומשפחה הם רק "חיצוניים" למהותו, והיעלמם לא יגרום לתחושת בדידות. אני, שהייתי הרבה שנים אנוס עם תחושת בודד עמוקה כשישבתי בחיק המשפחה, בראש שולחן שבת, כיום שמצאתי את "עצמי", אני חי עם תחושה עמוקה של אהבה ושייכות, אף שאני גר לבד וילדים לא רוצים אפילו לשוחח אתי. אז אולי התחושה של בדידות אכן המחיר שאנוס <בוחר> לשלם אם אינו מוכן להיות עצמו עד הסוף. לכל דבר יש ריווח ומחיר, וכל אחד מאתנו חייב לקבל אחריות מלאה על ההחלטות שאנחנו מקבלים.
 
למעלה