איש הנבואות
New member
א-ל נא רפא נא
חזרתי הביתה, שעת ערב מוקדמת, השמש עוד רגע קט נעלמת נכנסתי, הורדתי את התיק מהגב, והנחתי אותו על הכורסא חלצתי נעליים והחלפתי לטרנינג, שארגיש שאני בבית והנה התחושה שכמעט אי אפשר לתאר, שוב מגיחה ועולה מתוך נבכי נשמתי תחושה מוכרת אך לחלוטין לא ידועה. כל כך קל לי להימלט ממנה, או נכון יותר כל כך קשה לי להתמודד אתה שאני בורח מהר מאוד: אוכל, אינטרנט, ספר, כוס קפה, קוביית שוקולד, טלפון לחברה, ועוד, ועוד, ממש לא חסר... התחברתי לאינטרנט, לאתר והנה הבית מלא שירה: אחות קטנה תפילותיה, עורכה ועונה תהילותיה א-ל נא רפא נא. מה קורה ברגעים האלה, שבהם כאילו משהו בתוכי מתפרק? פחד מתגנב, ואני בורח, לא מסוגל להכיל, פוחד שלא אדע לאסוף את השברים.... אני נזכר בכל הכישלונות שלי בזמן האחרון, את שברון הלב עקב פרידה ממערכת יחסים ארוכה את זה שאני לא כל כך מוצא את עצמי בעבודה את זה שאני מרגיש לבד, בודד. יש לי הכל ואין לי כלום, מרגיש מבולבל ומפוחד, כמו ילד קטן א-ל נא רפא. אני כמעט נכנס למצב רוח דכאוני והנה צלצול בדלת מעניין, בדרך כלל אין צלצולים כך סתם פתאום.... אני פותח את הדלת ובפתח אדם עם חבילה. החלפנו כמה משפטים ופתאום הבנתי מהיכן צץ הבחור: לפני כשבועיים קיבלתי שידה וראיתי ששני מדפים נמעכו קצת בפינה. התקשרתי לחברה שממנה הזמנתי, דיברו אתי יפה, אך לא חזרו אלי אחר כך. שכחתי מהעניין וחשבתי נו, מה כבר אפשר לצפות מהזמנה באינטרנט...? והנה, שלחו לי שידה חדשה, בלי שאפילו ביקשתי!!! והבחור עומד מולי מלא מרץ, אתה צריך להחזיר לי את השידה הישנה הוא אומר לי, שלא יעשו לי צרות אחר כך... התמלאתי שמחה, רמז קטן לכל הטוב שרוחש סביבי אנשים מחייכים אלי, טובים אלי, זה קורה כל הזמן, ולפעמים אני גם זוכה לראות את זה... נזכרתי שלפני חודש קניתי נעלי ספורט יקרות אהבתי אותן מאוד ואחרי פעמיים שלוש שלבשתי אותן הרגשתי שהן לוחצות וקטנות ורציתי להחליף אותן. עברו 3 שבועות, קבלה אין לי, קופסא לנעליים אין לי, אך שבוע שלם הייתי טרוד בעניין נעלי הספורט, בסוף לקחתי את הנעליים ונסעתי לחנות . היש סיכוי? הגעתי לחנות, הנעליים בתוך שקית. אני מבקש להחליף את הנעליים אמרתי למוכר, אין לי קבלה ואין לי קופסא... יש לי רק אישור של חברת האשראי מהאינטרנט שקניתי כאן את הנעליים לפני 3 שבועות. המוכר חשב עם עצמו כמה שניות, בחן את הנעליים הסתכל עלי ולהפתעתי אמר :לך, קח לך את המידה שאתה צריך... סימנים מהשמיים אפשר לומר. שתי דוגמאות קטנות של חסד, ויכולתי לכתוב עוד עמודים שלמים על דוגמאות אחרות. העולם סביבי מלא כוכבים שקורצים לי, מלאכים שנותנים מתנות. ואם רק אני שם לב, אני רואה כמה אני מקבל, בלי סוף! אני מוקף "שליחים" שרוצים לעזור לי לעזור לעצמי ולאחרים והרי יש לי כל כך הרבה לתת, באמת כל כך הרבה וכשאני נותן ההרגשה היא פשוט נפלאה. אמרתי לבחור שהביא את השידה תודה רבה. נכנסתי למקלחת, התרעננתי, ונסעתי לעבודה השנייה שלי - ערב בשבוע, בשמונה בערב במועדון. עבודה עם אנשים, וכל אחד והמטען שלו, העולם שלו. כיוונתי את עצמי להיות שם בשבילם. לראות, להגיד מילה טובה, לחייך, להקשיב, להחמיא ומה עם תחושת הריקנות והתחושות הקשות שהתגנבו לפתע? חשוב להקשיב להם, להכיר, לשמוע, לדעת. התחושות הקשות באות לסמן לי את המקומות שבהם אני צריך עוד להתפתח, שלא אנוח על זרי הדפנה. חשוב לא לברוח גם אם קשה להישאר בתחושה הקשה שפתאום מגיחה לקראת לילה. אך לא פחות חשוב לא לשכוח ולזכור: אני חלק מהעולם סביבי, והעולם מלא מלאכים שעוזרים לי ברגעים קשים, מושיטים יד נעלמה, נותנים לי מתנות. ואני אומר תודה ושוב תודה, והתודה הכי גדולה היא פשוט להיות מלאך לאדם אחר. כי יש כל כך הרבה אנשים בעולם שנמצאים במצוקה גדולה, ממש ממש עכשיו, ברגע זה, אולי האדם מולי שרוי במצוקה והוא מרגיש שהוא עומד להתפרק... ואני רואה את זה בעבודה כמעט כל יום. לצאת מהקופסא שלי, לעזוב את תחושות הריקנות והבדידות ולהושיט יד, להיות מלאך לרגע זה כל כך פשוט, כל כך עמוק, כל כך לא מובן מאליו. א-ל נא רפא נא.
חזרתי הביתה, שעת ערב מוקדמת, השמש עוד רגע קט נעלמת נכנסתי, הורדתי את התיק מהגב, והנחתי אותו על הכורסא חלצתי נעליים והחלפתי לטרנינג, שארגיש שאני בבית והנה התחושה שכמעט אי אפשר לתאר, שוב מגיחה ועולה מתוך נבכי נשמתי תחושה מוכרת אך לחלוטין לא ידועה. כל כך קל לי להימלט ממנה, או נכון יותר כל כך קשה לי להתמודד אתה שאני בורח מהר מאוד: אוכל, אינטרנט, ספר, כוס קפה, קוביית שוקולד, טלפון לחברה, ועוד, ועוד, ממש לא חסר... התחברתי לאינטרנט, לאתר והנה הבית מלא שירה: אחות קטנה תפילותיה, עורכה ועונה תהילותיה א-ל נא רפא נא. מה קורה ברגעים האלה, שבהם כאילו משהו בתוכי מתפרק? פחד מתגנב, ואני בורח, לא מסוגל להכיל, פוחד שלא אדע לאסוף את השברים.... אני נזכר בכל הכישלונות שלי בזמן האחרון, את שברון הלב עקב פרידה ממערכת יחסים ארוכה את זה שאני לא כל כך מוצא את עצמי בעבודה את זה שאני מרגיש לבד, בודד. יש לי הכל ואין לי כלום, מרגיש מבולבל ומפוחד, כמו ילד קטן א-ל נא רפא. אני כמעט נכנס למצב רוח דכאוני והנה צלצול בדלת מעניין, בדרך כלל אין צלצולים כך סתם פתאום.... אני פותח את הדלת ובפתח אדם עם חבילה. החלפנו כמה משפטים ופתאום הבנתי מהיכן צץ הבחור: לפני כשבועיים קיבלתי שידה וראיתי ששני מדפים נמעכו קצת בפינה. התקשרתי לחברה שממנה הזמנתי, דיברו אתי יפה, אך לא חזרו אלי אחר כך. שכחתי מהעניין וחשבתי נו, מה כבר אפשר לצפות מהזמנה באינטרנט...? והנה, שלחו לי שידה חדשה, בלי שאפילו ביקשתי!!! והבחור עומד מולי מלא מרץ, אתה צריך להחזיר לי את השידה הישנה הוא אומר לי, שלא יעשו לי צרות אחר כך... התמלאתי שמחה, רמז קטן לכל הטוב שרוחש סביבי אנשים מחייכים אלי, טובים אלי, זה קורה כל הזמן, ולפעמים אני גם זוכה לראות את זה... נזכרתי שלפני חודש קניתי נעלי ספורט יקרות אהבתי אותן מאוד ואחרי פעמיים שלוש שלבשתי אותן הרגשתי שהן לוחצות וקטנות ורציתי להחליף אותן. עברו 3 שבועות, קבלה אין לי, קופסא לנעליים אין לי, אך שבוע שלם הייתי טרוד בעניין נעלי הספורט, בסוף לקחתי את הנעליים ונסעתי לחנות . היש סיכוי? הגעתי לחנות, הנעליים בתוך שקית. אני מבקש להחליף את הנעליים אמרתי למוכר, אין לי קבלה ואין לי קופסא... יש לי רק אישור של חברת האשראי מהאינטרנט שקניתי כאן את הנעליים לפני 3 שבועות. המוכר חשב עם עצמו כמה שניות, בחן את הנעליים הסתכל עלי ולהפתעתי אמר :לך, קח לך את המידה שאתה צריך... סימנים מהשמיים אפשר לומר. שתי דוגמאות קטנות של חסד, ויכולתי לכתוב עוד עמודים שלמים על דוגמאות אחרות. העולם סביבי מלא כוכבים שקורצים לי, מלאכים שנותנים מתנות. ואם רק אני שם לב, אני רואה כמה אני מקבל, בלי סוף! אני מוקף "שליחים" שרוצים לעזור לי לעזור לעצמי ולאחרים והרי יש לי כל כך הרבה לתת, באמת כל כך הרבה וכשאני נותן ההרגשה היא פשוט נפלאה. אמרתי לבחור שהביא את השידה תודה רבה. נכנסתי למקלחת, התרעננתי, ונסעתי לעבודה השנייה שלי - ערב בשבוע, בשמונה בערב במועדון. עבודה עם אנשים, וכל אחד והמטען שלו, העולם שלו. כיוונתי את עצמי להיות שם בשבילם. לראות, להגיד מילה טובה, לחייך, להקשיב, להחמיא ומה עם תחושת הריקנות והתחושות הקשות שהתגנבו לפתע? חשוב להקשיב להם, להכיר, לשמוע, לדעת. התחושות הקשות באות לסמן לי את המקומות שבהם אני צריך עוד להתפתח, שלא אנוח על זרי הדפנה. חשוב לא לברוח גם אם קשה להישאר בתחושה הקשה שפתאום מגיחה לקראת לילה. אך לא פחות חשוב לא לשכוח ולזכור: אני חלק מהעולם סביבי, והעולם מלא מלאכים שעוזרים לי ברגעים קשים, מושיטים יד נעלמה, נותנים לי מתנות. ואני אומר תודה ושוב תודה, והתודה הכי גדולה היא פשוט להיות מלאך לאדם אחר. כי יש כל כך הרבה אנשים בעולם שנמצאים במצוקה גדולה, ממש ממש עכשיו, ברגע זה, אולי האדם מולי שרוי במצוקה והוא מרגיש שהוא עומד להתפרק... ואני רואה את זה בעבודה כמעט כל יום. לצאת מהקופסא שלי, לעזוב את תחושות הריקנות והבדידות ולהושיט יד, להיות מלאך לרגע זה כל כך פשוט, כל כך עמוק, כל כך לא מובן מאליו. א-ל נא רפא נא.
