א ב ש ל ו ם....
* מבעד לחלון ההזדמנויות, השקיפוּת בוערת באוויר: האוויר עובר ממערב למזרח בשעת ערב זו, נושא עימו צליל פעמוני רוח נוגה ואוושת תפילה עמומה חונקת בגרוני: אולי זו שארית שפעת, אולי שרידי חלום שנת הצהריים, שטרף את שנתי והקיצני שוחה בזיעה קרה ומפוחדת., מתנשפת ומתנשמת משל הפלצות רדפני והיקיצה גאלה את נפשי מן המרדף... נעלי הבית הרכים של אבשלום דשדשו מן המטבח וכל כובד משקלו רבץ על ברכיו הדואבות – כך, שמעתי בצעדיו והתפללתי שרק לא ישפוך את כוס הקפה אליו כמהתי כל-כך בשעת בין ערביים זו. זו תמיד הייתה השעה המיוחדת שלנו – מאז נישאנו, זו הייתה שעת המפגש – הפגשת גוף בגוף, געגוע בהוויה, מחשבה בחיבוק... אחר כך, התנדנדנו יחד אך לחוד, איש בנדנדה שלו, אבשלום בכיסא הנוח הישן שבדרך פלא עדין עומד על תילו, ואני בתוך הערסל העגול, שתמיד נתן לי תחושה רִחמית וריח חלב-אם חמים ומתקתק ישב על קצה חידוד אפּי.. אמו של אבשלום עליה השלום, נהגה להקניטני תמיד: "את עושה סחרחורת למחשבות שלך" משום מה, לא יכלה לסבול את הצורך שלי בעיבוד המחשבות שנעשה בערסל שלי, עליו לא הותר לאיש לשבת.. לו ידעה כמה שעות הסתובבתי בערסל שלי כשהיא מככבת בראש רשימת האבידות שטרם עובדו בראשי, הייתה ודאי מתהפכת בקִברה ויוצאת אל החיים ולו על מנת לשבת בערסל – גם אם לא אדע על כך... אבל כנראה שהמתים יישארו בשלהם וכך גם החיים ועל כן, אני ממשיכה במנהגי זה, להתעלם מן העולם ולהשתבלל לי עמוק בתוך הערסל שלי, שמזמן הפך לצל מבנה גופי: אבשלום הניח את הקפה על השולחן, בדיוק במקום בו התמזג כתם מעוגל של תחתית הכוס ממנה אני לוגמת מדי ערב את מנת הקופאין היומית: אני תמהה כל ערב ולעולם לא שואלת, איך הוא מצליח ובעיקר גם למה להניח כוס קפה אחת בלבד, למעלה מחמישים שנה, באותו המקום – באותה הזווית ובאותה מידת חום... אבל זה אבשלומיק שלי, ואני, כבר מזמן למדתי לאהוב אותו כך, כמו שהוא, עם מה שהוא ובעיקר – השכלתי לאהוב גם את מה שהוא לעולם לא יהיה... (שחמותי ע"ה תנוח על משכבה בשלום- אמן). אבשלום מתיישב בכיסא הנוח שלו ומרים אט את רגליו על מנת לשחרר את התפוקקות הברכיים, אנחה עמוקה משתחררת בלא שליטה מגרונו ועווית חזקה מצטיירת בפניו, זה זמן רב שאני מתבוננת בכאב המשורטט בפניו כטרמפיסט שוחר טיולי חינם ואני יודעת, שהתמונה הניבטת אלי מבין פניו, ידיו וגופו שהיו תפארת המין הזכרי, היא שִדְרוג חולני של התעללות החיים באדם הנושא אותם: הקמטים הראשונים שהתיישבו כתושב קבע בפניו היו קמטי החשיבה – הפרנסה הייתה קשה, עסקי בית האריזה של אבשלום קיבלו תנופת מפנה כשל בומרנג הרודף את מטילו:, שבועות יכולתי להריח את הבעיה מקננת בו והוא לא אמר דבר: בשעת המפגש שלנו במרפסת הבית, היה עולה ריח טבק שרוף מבגדיו שספגו את עשן הסיגריות הרב במהלך היום וידעתי, שכשישוב הגריז וריח הסינטבון הישן אל בין כפות ידיו וריח הסיגריות שהספיק לעשן יתדלדל, אדע שהמצב משתפר – אך החיים בחרו להעמיד את אבשלום שלי במבחנים חוזרים, אותם ניתן הן לראות והן לחוש בזִרְמֵי התעוקה שבפרקי ברכיו המתחננות להקלה בחיכוך המאכֵּל בהן תמידית: נכון הוא הדבר שמתוך תאוותי הבלתי נתפסת להשכין שלום בית ביני ובין עצמי, ביני ובין אבשלומיק, ביני ובין חמותי ע"ה ב"ה, בינה לבין בנה, בין ילדינו שהתפוגגו אל החיים מוקדם מדי מחד ומאוחר מדי מאידך – ובעיקר, שָלום , שְלום אמת בהתבוננות שלי מבין חרכי המוח לבין ההתבוננות מבין בועות הרגש והתחושה – בין אלו, מעולם לא הצלחתי להשכין שלום שלא לדבר על שלום אמת., אכן, היו פסקי זמן, שביתות שבין מריבה למריבה אך מאז ומעולם רבו שני אלו בתוך תוכי וניתן היה לראותם בין כל אברי גופי הדואליים שקרצו חליפות בין הצדדים החזקים: כך או אחרת, הצליחו תמיד המריבות הפנימיות שבי לתפוס כיוון יחד עם המורדות והעליות בחייו של אבשלומיק ואם לא די היה ברסיטל היחידני המוזר הזה, הרי שחמותי שכבר אמרתי עליה ב"ה שע"ה (פוי....) נהגה ללהק את הרסיטל ולהופכו דרך קבע לקונצרט רב משתתפים שאינם בהכרח קשורים לנושא, למימד, לעיתוי, לעניין ובכלל... כן קונצרט או לא רסיטל, את ריח הגריז מהול בסינטבון ישן לקח לי לא מעט שנים לשכוח או נכון יותר, לקח לי המון שנים להפסיק לקוות להריח אותו שוב מלוּטף על גופי שהתכרכם חרש כמו חָרש מזימה יד אחת עם מחוגי השעון שבגדו בגופי. לעיתים רחוקות כשכבר נטל את עצמו מדי יום ביומו למשרד מאובזר במזוודת פקידים חשובים – היה שב הביתה וניצוץ מתקתק התגלגל בין אישוני עיניו, ידעתי כי אלו היו ימי ביקורת מוסכים., ימים בהם נהג להסתובב במוסכים שעבדו עם צה"ל – הסתובב וטפח על שכם החיילים, עובדי המוסך האזרחים שהבינו קצת יותר מסתם גרז'ניקים וניתן היה להחליף איתם פלפול מנוע או ניגון כוונון מכונה... לך תבין, לך תדע מה מעלה שמחה ואושר בנפשו של אדם? אצל אבשלומיק, ממש כמו אצלי וסביר להניח שכך נוהג עולם שלם הויכוח התיישב בין עונג הגריז שנטף בין אצבעותיו, שנמרח דרך קבע על אופק קמטי החשיבה שפרקו לגורמים כל מיסב שסירב לגלגל הלאה את בשורת שירת הניגון הרצויה לידיו של אבשלומיק שלו ובין האיש הארוז במזוודה, שהיה ישוב מאחורי שולחן ובריח וידע כל מה שמעולם לא ביקש לדעת ולא ידע מה קודם – לשתוק או לזעוק חמס...
* מבעד לחלון ההזדמנויות, השקיפוּת בוערת באוויר: האוויר עובר ממערב למזרח בשעת ערב זו, נושא עימו צליל פעמוני רוח נוגה ואוושת תפילה עמומה חונקת בגרוני: אולי זו שארית שפעת, אולי שרידי חלום שנת הצהריים, שטרף את שנתי והקיצני שוחה בזיעה קרה ומפוחדת., מתנשפת ומתנשמת משל הפלצות רדפני והיקיצה גאלה את נפשי מן המרדף... נעלי הבית הרכים של אבשלום דשדשו מן המטבח וכל כובד משקלו רבץ על ברכיו הדואבות – כך, שמעתי בצעדיו והתפללתי שרק לא ישפוך את כוס הקפה אליו כמהתי כל-כך בשעת בין ערביים זו. זו תמיד הייתה השעה המיוחדת שלנו – מאז נישאנו, זו הייתה שעת המפגש – הפגשת גוף בגוף, געגוע בהוויה, מחשבה בחיבוק... אחר כך, התנדנדנו יחד אך לחוד, איש בנדנדה שלו, אבשלום בכיסא הנוח הישן שבדרך פלא עדין עומד על תילו, ואני בתוך הערסל העגול, שתמיד נתן לי תחושה רִחמית וריח חלב-אם חמים ומתקתק ישב על קצה חידוד אפּי.. אמו של אבשלום עליה השלום, נהגה להקניטני תמיד: "את עושה סחרחורת למחשבות שלך" משום מה, לא יכלה לסבול את הצורך שלי בעיבוד המחשבות שנעשה בערסל שלי, עליו לא הותר לאיש לשבת.. לו ידעה כמה שעות הסתובבתי בערסל שלי כשהיא מככבת בראש רשימת האבידות שטרם עובדו בראשי, הייתה ודאי מתהפכת בקִברה ויוצאת אל החיים ולו על מנת לשבת בערסל – גם אם לא אדע על כך... אבל כנראה שהמתים יישארו בשלהם וכך גם החיים ועל כן, אני ממשיכה במנהגי זה, להתעלם מן העולם ולהשתבלל לי עמוק בתוך הערסל שלי, שמזמן הפך לצל מבנה גופי: אבשלום הניח את הקפה על השולחן, בדיוק במקום בו התמזג כתם מעוגל של תחתית הכוס ממנה אני לוגמת מדי ערב את מנת הקופאין היומית: אני תמהה כל ערב ולעולם לא שואלת, איך הוא מצליח ובעיקר גם למה להניח כוס קפה אחת בלבד, למעלה מחמישים שנה, באותו המקום – באותה הזווית ובאותה מידת חום... אבל זה אבשלומיק שלי, ואני, כבר מזמן למדתי לאהוב אותו כך, כמו שהוא, עם מה שהוא ובעיקר – השכלתי לאהוב גם את מה שהוא לעולם לא יהיה... (שחמותי ע"ה תנוח על משכבה בשלום- אמן). אבשלום מתיישב בכיסא הנוח שלו ומרים אט את רגליו על מנת לשחרר את התפוקקות הברכיים, אנחה עמוקה משתחררת בלא שליטה מגרונו ועווית חזקה מצטיירת בפניו, זה זמן רב שאני מתבוננת בכאב המשורטט בפניו כטרמפיסט שוחר טיולי חינם ואני יודעת, שהתמונה הניבטת אלי מבין פניו, ידיו וגופו שהיו תפארת המין הזכרי, היא שִדְרוג חולני של התעללות החיים באדם הנושא אותם: הקמטים הראשונים שהתיישבו כתושב קבע בפניו היו קמטי החשיבה – הפרנסה הייתה קשה, עסקי בית האריזה של אבשלום קיבלו תנופת מפנה כשל בומרנג הרודף את מטילו:, שבועות יכולתי להריח את הבעיה מקננת בו והוא לא אמר דבר: בשעת המפגש שלנו במרפסת הבית, היה עולה ריח טבק שרוף מבגדיו שספגו את עשן הסיגריות הרב במהלך היום וידעתי, שכשישוב הגריז וריח הסינטבון הישן אל בין כפות ידיו וריח הסיגריות שהספיק לעשן יתדלדל, אדע שהמצב משתפר – אך החיים בחרו להעמיד את אבשלום שלי במבחנים חוזרים, אותם ניתן הן לראות והן לחוש בזִרְמֵי התעוקה שבפרקי ברכיו המתחננות להקלה בחיכוך המאכֵּל בהן תמידית: נכון הוא הדבר שמתוך תאוותי הבלתי נתפסת להשכין שלום בית ביני ובין עצמי, ביני ובין אבשלומיק, ביני ובין חמותי ע"ה ב"ה, בינה לבין בנה, בין ילדינו שהתפוגגו אל החיים מוקדם מדי מחד ומאוחר מדי מאידך – ובעיקר, שָלום , שְלום אמת בהתבוננות שלי מבין חרכי המוח לבין ההתבוננות מבין בועות הרגש והתחושה – בין אלו, מעולם לא הצלחתי להשכין שלום שלא לדבר על שלום אמת., אכן, היו פסקי זמן, שביתות שבין מריבה למריבה אך מאז ומעולם רבו שני אלו בתוך תוכי וניתן היה לראותם בין כל אברי גופי הדואליים שקרצו חליפות בין הצדדים החזקים: כך או אחרת, הצליחו תמיד המריבות הפנימיות שבי לתפוס כיוון יחד עם המורדות והעליות בחייו של אבשלומיק ואם לא די היה ברסיטל היחידני המוזר הזה, הרי שחמותי שכבר אמרתי עליה ב"ה שע"ה (פוי....) נהגה ללהק את הרסיטל ולהופכו דרך קבע לקונצרט רב משתתפים שאינם בהכרח קשורים לנושא, למימד, לעיתוי, לעניין ובכלל... כן קונצרט או לא רסיטל, את ריח הגריז מהול בסינטבון ישן לקח לי לא מעט שנים לשכוח או נכון יותר, לקח לי המון שנים להפסיק לקוות להריח אותו שוב מלוּטף על גופי שהתכרכם חרש כמו חָרש מזימה יד אחת עם מחוגי השעון שבגדו בגופי. לעיתים רחוקות כשכבר נטל את עצמו מדי יום ביומו למשרד מאובזר במזוודת פקידים חשובים – היה שב הביתה וניצוץ מתקתק התגלגל בין אישוני עיניו, ידעתי כי אלו היו ימי ביקורת מוסכים., ימים בהם נהג להסתובב במוסכים שעבדו עם צה"ל – הסתובב וטפח על שכם החיילים, עובדי המוסך האזרחים שהבינו קצת יותר מסתם גרז'ניקים וניתן היה להחליף איתם פלפול מנוע או ניגון כוונון מכונה... לך תבין, לך תדע מה מעלה שמחה ואושר בנפשו של אדם? אצל אבשלומיק, ממש כמו אצלי וסביר להניח שכך נוהג עולם שלם הויכוח התיישב בין עונג הגריז שנטף בין אצבעותיו, שנמרח דרך קבע על אופק קמטי החשיבה שפרקו לגורמים כל מיסב שסירב לגלגל הלאה את בשורת שירת הניגון הרצויה לידיו של אבשלומיק שלו ובין האיש הארוז במזוודה, שהיה ישוב מאחורי שולחן ובריח וידע כל מה שמעולם לא ביקש לדעת ולא ידע מה קודם – לשתוק או לזעוק חמס...
