א ב ש ל ו ם....

טשטושה

New member
א ב ש ל ו ם....

* מבעד לחלון ההזדמנויות, השקיפוּת בוערת באוויר: האוויר עובר ממערב למזרח בשעת ערב זו, נושא עימו צליל פעמוני רוח נוגה ואוושת תפילה עמומה חונקת בגרוני: אולי זו שארית שפעת, אולי שרידי חלום שנת הצהריים, שטרף את שנתי והקיצני שוחה בזיעה קרה ומפוחדת., מתנשפת ומתנשמת משל הפלצות רדפני והיקיצה גאלה את נפשי מן המרדף... נעלי הבית הרכים של אבשלום דשדשו מן המטבח וכל כובד משקלו רבץ על ברכיו הדואבות – כך, שמעתי בצעדיו והתפללתי שרק לא ישפוך את כוס הקפה אליו כמהתי כל-כך בשעת בין ערביים זו. זו תמיד הייתה השעה המיוחדת שלנו – מאז נישאנו, זו הייתה שעת המפגש – הפגשת גוף בגוף, געגוע בהוויה, מחשבה בחיבוק... אחר כך, התנדנדנו יחד אך לחוד, איש בנדנדה שלו, אבשלום בכיסא הנוח הישן שבדרך פלא עדין עומד על תילו, ואני בתוך הערסל העגול, שתמיד נתן לי תחושה רִחמית וריח חלב-אם חמים ומתקתק ישב על קצה חידוד אפּי.. אמו של אבשלום עליה השלום, נהגה להקניטני תמיד: "את עושה סחרחורת למחשבות שלך" משום מה, לא יכלה לסבול את הצורך שלי בעיבוד המחשבות שנעשה בערסל שלי, עליו לא הותר לאיש לשבת.. לו ידעה כמה שעות הסתובבתי בערסל שלי כשהיא מככבת בראש רשימת האבידות שטרם עובדו בראשי, הייתה ודאי מתהפכת בקִברה ויוצאת אל החיים ולו על מנת לשבת בערסל – גם אם לא אדע על כך... אבל כנראה שהמתים יישארו בשלהם וכך גם החיים ועל כן, אני ממשיכה במנהגי זה, להתעלם מן העולם ולהשתבלל לי עמוק בתוך הערסל שלי, שמזמן הפך לצל מבנה גופי: אבשלום הניח את הקפה על השולחן, בדיוק במקום בו התמזג כתם מעוגל של תחתית הכוס ממנה אני לוגמת מדי ערב את מנת הקופאין היומית: אני תמהה כל ערב ולעולם לא שואלת, איך הוא מצליח ובעיקר גם למה להניח כוס קפה אחת בלבד, למעלה מחמישים שנה, באותו המקום – באותה הזווית ובאותה מידת חום... אבל זה אבשלומיק שלי, ואני, כבר מזמן למדתי לאהוב אותו כך, כמו שהוא, עם מה שהוא ובעיקר – השכלתי לאהוב גם את מה שהוא לעולם לא יהיה... (שחמותי ע"ה תנוח על משכבה בשלום- אמן). אבשלום מתיישב בכיסא הנוח שלו ומרים אט את רגליו על מנת לשחרר את התפוקקות הברכיים, אנחה עמוקה משתחררת בלא שליטה מגרונו ועווית חזקה מצטיירת בפניו, זה זמן רב שאני מתבוננת בכאב המשורטט בפניו כטרמפיסט שוחר טיולי חינם ואני יודעת, שהתמונה הניבטת אלי מבין פניו, ידיו וגופו שהיו תפארת המין הזכרי, היא שִדְרוג חולני של התעללות החיים באדם הנושא אותם: הקמטים הראשונים שהתיישבו כתושב קבע בפניו היו קמטי החשיבה – הפרנסה הייתה קשה, עסקי בית האריזה של אבשלום קיבלו תנופת מפנה כשל בומרנג הרודף את מטילו:, שבועות יכולתי להריח את הבעיה מקננת בו והוא לא אמר דבר: בשעת המפגש שלנו במרפסת הבית, היה עולה ריח טבק שרוף מבגדיו שספגו את עשן הסיגריות הרב במהלך היום וידעתי, שכשישוב הגריז וריח הסינטבון הישן אל בין כפות ידיו וריח הסיגריות שהספיק לעשן יתדלדל, אדע שהמצב משתפר – אך החיים בחרו להעמיד את אבשלום שלי במבחנים חוזרים, אותם ניתן הן לראות והן לחוש בזִרְמֵי התעוקה שבפרקי ברכיו המתחננות להקלה בחיכוך המאכֵּל בהן תמידית: נכון הוא הדבר שמתוך תאוותי הבלתי נתפסת להשכין שלום בית ביני ובין עצמי, ביני ובין אבשלומיק, ביני ובין חמותי ע"ה ב"ה, בינה לבין בנה, בין ילדינו שהתפוגגו אל החיים מוקדם מדי מחד ומאוחר מדי מאידך – ובעיקר, שָלום , שְלום אמת בהתבוננות שלי מבין חרכי המוח לבין ההתבוננות מבין בועות הרגש והתחושה – בין אלו, מעולם לא הצלחתי להשכין שלום שלא לדבר על שלום אמת., אכן, היו פסקי זמן, שביתות שבין מריבה למריבה אך מאז ומעולם רבו שני אלו בתוך תוכי וניתן היה לראותם בין כל אברי גופי הדואליים שקרצו חליפות בין הצדדים החזקים: כך או אחרת, הצליחו תמיד המריבות הפנימיות שבי לתפוס כיוון יחד עם המורדות והעליות בחייו של אבשלומיק ואם לא די היה ברסיטל היחידני המוזר הזה, הרי שחמותי שכבר אמרתי עליה ב"ה שע"ה (פוי....) נהגה ללהק את הרסיטל ולהופכו דרך קבע לקונצרט רב משתתפים שאינם בהכרח קשורים לנושא, למימד, לעיתוי, לעניין ובכלל... כן קונצרט או לא רסיטל, את ריח הגריז מהול בסינטבון ישן לקח לי לא מעט שנים לשכוח או נכון יותר, לקח לי המון שנים להפסיק לקוות להריח אותו שוב מלוּטף על גופי שהתכרכם חרש כמו חָרש מזימה יד אחת עם מחוגי השעון שבגדו בגופי. לעיתים רחוקות כשכבר נטל את עצמו מדי יום ביומו למשרד מאובזר במזוודת פקידים חשובים – היה שב הביתה וניצוץ מתקתק התגלגל בין אישוני עיניו, ידעתי כי אלו היו ימי ביקורת מוסכים., ימים בהם נהג להסתובב במוסכים שעבדו עם צה"ל – הסתובב וטפח על שכם החיילים, עובדי המוסך האזרחים שהבינו קצת יותר מסתם גרז'ניקים וניתן היה להחליף איתם פלפול מנוע או ניגון כוונון מכונה... לך תבין, לך תדע מה מעלה שמחה ואושר בנפשו של אדם? אצל אבשלומיק, ממש כמו אצלי וסביר להניח שכך נוהג עולם שלם הויכוח התיישב בין עונג הגריז שנטף בין אצבעותיו, שנמרח דרך קבע על אופק קמטי החשיבה שפרקו לגורמים כל מיסב שסירב לגלגל הלאה את בשורת שירת הניגון הרצויה לידיו של אבשלומיק שלו ובין האיש הארוז במזוודה, שהיה ישוב מאחורי שולחן ובריח וידע כל מה שמעולם לא ביקש לדעת ולא ידע מה קודם – לשתוק או לזעוק חמס...
 

טשטושה

New member
אבשלום <<סוף>>

כך, בין השבועות, החגים והשנים שחלפו, מצאנו את עצמנו מגייסים את בנינו בזה אחר זה. וכמו שמאז ומעולם שמרנו בקנאות על הזוגיות המופרחת שלמדנו לסגל לעצמנו., נותרנו לבדינו בלא כל זוגיות, עם המון שתיקה ובעיקר המתנה בלתי פוסקת לאותות חיים וסָפָּקֵי נושאים לשיחה מאחד הילדים שהודיע שהוא בא... היום אני יודעת לחשוב שלמעשה ביקשתי לעצמי חיים אחרים לגמרי כאלו שלקחו אותי לרחבת הריקודים, אל ערבי השירה, אל התיאטרון והחיים שמאחורי הבימה אבל – אבל למדתי ובעיקר לימדתי את עצמי לחיות את מה שיש ולכתוב לעצמי את מה שאין: מתוך התבוננות באלפי כתבי היד שנכתבו משך כל השנים בולטת הכמיהה לחיים אחרים. חיה שם מישהי אחרת, חיים אחרים, עם גבר לגמרי אחר, אם לילדים אחרים, שיוצאת למסעות חיים אחרים והיום? היום, כל שנותר לי הוא להתיישב בערסלגוף שלי ולהפליג בספינת המחשבות אל היעד הבא, אלא שעם השנים דומה, כי התקצרו היעדים – עייפתי מלחלום רחוק כל כך, אוסטרליה כבר מזמן התקרבה לאוסטריה – ואני חושבת שאולי עם השנים גם המחשבות מתעייפות מלקוות שאיזה שהוא שינוי יקרה עם השנים... ואבשלום?, באבשלומיק שלי, למדתי לראות, למדתי לקרוא את מה שמעולם לא נאמר אך נכתב בשפת הגוף והעניק עיצובים חדשים בגופו, בגפיו, בהעוויות פניו, בקמטוטים הקטנים בגב כפות ידיו שעם השנים עוטרו בכתמי גיל המכונים כלעג לרש המזדקן "כתמי שמש" (מי שראה את אבשלומיק נחשף לשמש שיודע בראש חוצות עולם ויזוכה בפרס נובל לצילומי אשליות גנוזות לאלתר). לו הייתי צריכה לספר את סיפור חייו של ערסלגופו של אבשלומיק, הייתי מחלקת את צידו השמאלי לצד הלוחם, את צידו הימני לצד המפָשֶר ואת כל קו האמצע של גופו החל במִדְרך כפותיו ועד לקצה יתרת דבלול שערות ראשו שעוד נותרו, כמרכז חלוקת פרסי נובל מטעם האו"ם למלחמה ושלום. כל חייו עמד על עקרונותיו, נטוע היטב באדמה שחָבְרה אותו אל מרכז החיים ונקש פעם אחר פעם את מנגינת העקרונות שכבר מזמן קהו, שומשו עד דָק, והפכו ניגון התרסה יותר מאשר אמונה מלאה בדברים מעולם לא יצא עם עקרונותיו הלאה לאותן מלחמות שיזם ותִכנן, הן נעצרו בחומת השלום של צידו הימני השמור מקמטים ורגוע ממשב טחנות רוח וחרבות דון קישוט התכרכמו לידי ערבוב כפית בכוס קפה דלוח שהכין מדי ערב לאשתו בטרם נפגשו מבט בגוף, שתיקה בנשמה ודיבור בהתבוננות: על כן פקו ברכיו ועד בשלבי ההתבגרות הראשונים – אולי מאותה חוסר תנועה ועמידה שוברת רגליים והֵרגלים שמעולם לא שונו, זזו או נסוגו: כך, מתוך משקפת ערסול גוף, נפש ונשמה שתקתי את כאב התקיעות של האיש שחלם יום אחד רחוק כל כך ליזום, להקים, לייסד ולמסד כל חלום שהשתולל בשמי מחשבותיו כעפיפון רך ימים ועם בוקר, עת נגוזו יתרת קורי שנתו התפוגג וגווע הישר אל מחסני ההתקדמות בין סחוסי ברכיו- מייצבי ויזמי התנועה. המשכתי עוד שנים מועטות להשתבלל בערסל – הוא שכבר מזמן היה גדול מידות יותר מגופי שהלך ונמס עם השנים ועדיין, עדיין ראיתי את אבשלומיק שלי יושב ברגליו מורמות מעלה, עדיין שמעתי את אותה אנחת רווחה שזימרה מראותיו – רק תווי כוס הקפה שהנחתי בעצמי בכל פעם בזוית שונה, הודו באמת המרה כי דרכינו זה מכבר נפרדה. * שנה טובה, בריאות אושר וים של תקוה
 
../images/Emo53.gif

משהו עצוב, קצת מריר אפילו, אולי מאד, בשפה משובחת שמושכת את הקריאה עד שכמעט לא יכולתי להפסיקה לרגע... מה יש בפנים? ניסיתי להכנס, להציץ... לא הצלחתי.
 

טשטושה

New member
תודה לך לילי מאי שם

כל אחד קורא את הסיפור מתוך מי ומה שהוא, לפעמים זה עצוב, לפעמים שמח - לפעמים גם משאיר חומר למחשבה... תודה לך, טש מאי כאן
 

י מ י ת 2

New member
אבשלומיק

הי טושטושה, האם אלה הם חיינו? חייך? איפה התקוה? באמת העיקר הבריאות. אחשוב על אבשלום טרם לכתי לישון. לילה טוב
 

טשטושה

New member
תודה ימית 2,

לפעמים התקוה שזורה במחשבות שמאחורי המילים המוגשות על הצלחת. תודה לך,
 

yaely2

New member
מנהל
טשטושהההה אייך ../images/Emo23.gif???

כמה שימחת אותי בביקורך עם היכשרוון המתפרץ שליך. כמה אני חיפשתי אותך באי. סי קיו... יו, יו, יו
 

טשטושה

New member
../images/Emo24.gifיעלי../images/Emo24.gif

הנני כאן, חולפת בעיתים נדירות - ממש כבר מתחילה לימודים כך שהזמן עומד להתקצר עוד. שמחה להגיח מדי פעם ומבטיחה להתמיד בגיחותי. שנת בריאות, אושר, אהבה, בשורות טובות והמון שמחה.
 

בת אל 7

New member
בקר טוב לכולם,../images/Emo24.gifטשטושה אני

מלאת הערצה, האם כתבת פעם ספר?
 
שלום טשטושה וכולם../images/Emo140.gifרשמתי לעצמי

העדרות מאתמול,ואיזה יופי של פעילות מגוונת אני מוצאת פה היום לאחר יממה בלבד,אני רוצה להגיב על משהו אחד מאתמול שהשאיר בי רושם חזק ועמוק, ולא ידעתי איך לעכל את זה, האמת שאת הסיפור שלך קראתי עוד אתמול בבוקר לפני שיצאתי מהבית, והייתי פשוט המומה , לא ידעתי איך להתייחס לזה, האם זה סיפור אמיתי?, האם דמיוני?, ולכן לא הגבתי בכלל. היום כשנכנסתי וראיתי שאחרים "העיזו" לשאול אותך אם זה אמיתי או פרי עטך, אני יותר "גיבורה" ומגיבה. הסיפור פשוט -יפהפה,ריגש אותי לקרוא אותו.ו.....אין לי מילים מתאימות לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי אותו.פשוט יפהפה אני לא וותיקה מאד בפורום הזה, ולא זוכרת שראיתי אותך כאן לפני כן, אז אם את חדשה אצלנו - ברוכה המצטרפת- ואם היית כבר כאן בעבר , גם כן אברך אותך, ברוכה השבה. בין כך ובין כך - ברוכה תהיי.
 

טשטושה

New member
תודה לך רוקסן המקורית ../images/Emo140.gif

אני תושבת חולפת, הולכת, באה וחוזרת: מעולם לא כתבתי סיפור חיים אמיתי, מעולם לא כתבתי סיפור חיים דמיוני - זה הקורא שמחליט אם הדברים נכונים או לאו או במילים אחרות, הקורא הוא זה שנותן את התוקף לרמת האמינות שהצליח הכותב לשדר במילותיו כך שהבחירה נתונה בידייך ובידיו של כל קורא. תודה לך ושנה טובה גם לך,
 

טשטושה

New member
בת אל יקרה ../images/Emo140.gif

טרם כתבתי ספר אבל, כתבתי לא מעט סיפורים ושירים ומיני הגיגים אם תרצי, אשלח לך לינק למקבץ חלקי. לדאבוני ואפילו כי רב, שכר סופרים בישראל עומד על 6% כך שבעירת הפרסום אינה בוערת בעצמותי יחד עם זאת, אני נהנית לפרסם את כתבי באינטרנט. תודה לך,
 
למעלה