את תשומת-לבכם, בבקשה.
את תשומת-לבכם, בבקשה.
ברצוני לספר לכם סיפור. היה היתה – ועודנה – ילדה. חיוורת, קטנת-קומה בהשוואה לבני גילה, קמעה בובתית, עיניה גדולות ועמוקות. שבדבריה ותובנתה מסוגלת להפיל אדם בוגר למרגלותיה בעודו טובע בשלולית בורותו. הכל היו תולים בה מבטי השתהות. "ילדת פלא!", כינוה. "מתנה משמיים", "נס שלא נראה כמותו". כשהייתה בת חמש לקחו אותה הוריה אל פסיכולוגית שתאשר את עלייתה בטרם-עת של הילדה אל כיתה א'. הפסיכולוגית אכן אישרה זאת בתום מספר שעות בהן שוחחה ואבחנה את הילדה בין ארבע קירות, בטענה שלו לא יעלוה, תאלץ לקפוץ כיתה על-מנת שלא לסבול. "ילדת-פלא?" גיחוך עלה בשפתיה של הפסיכולוגית כאשר הוריה, מוכי-ההקלה, סיפרו לה את קורותיה של הילדה. "הו, לא. עילוי, ייתכן שאף גאונות. מושלמת." שלמותה של בתם הדהדה בראש הוריה כאשר חזרו עמה הביתה, וכבר בהיותה בת חמש וחצי עלתה הילדה לכיתה א'. היות וכבר בהיותה בת שלוש לימדה עצמה קרוא וכתוב התקדמה הילדה בספרי השפה, וגם בחשבון קלטה במהירות את אשר למדה. החומר החל לשעמם אותה עם הזמן, כיוון שקלטה אותו כה מהר עד-אשר והצטיינה בו עד-אשר לא יכלה עוד להתרכז. במהרה גילתה הילדה כי להתבונן מבעד לחלון מבעדו נשקף הנוף שבחוץ ולשקוע במחשבות מרתק אותה יותר מאשר לחזור שוב ושוב על החומר. במהלך השנים מורים רבים ציינו שהיא, הילדה המושלמת והגאונה של הוריה, מתבודדת ומתקשה להתרכז בשיעור, והדבר מוביל להידרדרות מסוימת בלימודים. מורתה לשנותיה בכיתות ג' ו-ד', המפלצתית, אף הרחיקה לכת וניסתה לערער את היותה של הילדה כמושלמת, לגרום להוריה לחשוב שאולי חל בלבול – והילדה הקטנה והשקטה הזו בכלל לא מושלמת. והילדה סבלה. היא ידעה, אולי אפילו יותר טוב מכולם. היא קלטה את החומר במלואו ובשלמותו עוד לפני שהמורה סיימה להציגו במשפט הראשון, לענות במדויק על כל שאלה... אלא שהפיתוי להביט מעבר לחלון גבר עליה. במהרה החלו להופיע עליה תסמיניה של הפרעת-חרדה שהתפתחה בהמשך להפרעת-פאניקה, במהלכם היתה מוצאת עצמה בוכה וצורחת בהיסטריה בעודה רועדת ומזיעה בלא שליטה, לא מבינה למה איש לא מסוגל להבין את מצוקתה, את הצורך המתמיד שלה בגירויים אינטלקטואלים חדשים. אפילו כשלאחר שיעורי הפסנתר, הבלט הקלאסי והתעמלות הקרקע והאומנותית נשלחה הילדה אל חוג נוער שוחר מדע היא פרשה משם לאחר שאבד מבחינתה הקלח על ללמוד במשך חודש-חודשיים תמימים את יסודות האסטרופיסיקה שוב ושוב ולאחר שמאסה מלהתווכח עם המורה ללוגיקה על ששלל את דרכיה המקוריות והמהירות לפתרון בעיות. הדבר רק הגביר את חרדותיה. רק כאשר הגיעה אל כיתה ה' מורתה החדשה הציעה לשלוח את הילדה לאבחון נוסף, רק כדי לברר שמה שנטען עליה שנים קודם לכן הוא נכון. היא אכן נשלחה לאבחון, שם הסתבר שבנוסף למחוננות המבורכת הפוקדת אותה, היא סובלת מADD – בעיות קשב וריכוז, שחרף העובדה שאלה לא כוללות היפראקטיביות הקשתה על זיהוין מלכתחילה; תחילה היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בעיקרו, ורק כשעלתה לכיתה ח' התחילה לקבל טיפול תרופתי, דהיינו ריטלין. הילדה הזו היא אני. מבחינתי, כל תקופת ילדותי לא היתה ילדות אלא נעורים שכן תקופת ינקותי לא היתה ינקות אלא ילדות. תמיד הרגשתי כאילו אני מצויה עשר – עשרים, אולי מאה – רמות מעל כולם, ותמיד הרגשתי כי אני הרבה יותר חכמה מכולם. הייתי מתבודדת כי הייתי צריכה לחשוב, ולא התחברתי עם איש כיוון שמבחינתי כולם היו ילדים קטנים שלא שווים את התייחסותי. בחטיבת הביניים הכרתי את חברי הטוב ביותר, שלמרבה המזל ניחן באינטליגנציה שכמעט משתווה לשלי. ביחד אתו הכרתי עוד קבוצה מצומצמת אך מעודנת של אנשים אינטליגנטים שמהווים עבורי אתגר אינטלקטואלי בכל פעם מחדש. רק השנה גיליתי שאני מחוננת. כן, אמנם כעת האגו ותחושת העילוי שלי על אחרים גבוהים אף יותר משהיו קודם לכן בעקבות הגילוי, אך אתם – הורים לילדים מחוננים – חשוב מאד שלמרות כל מה שכרוך בדבר, תספרו לילדכם על היותו מחונן ברגע הראשון בו הדבר מזדמן לידכם על-מנת למנוע ממנו עד כמה שאפשר את הסבל אותו הוא עשוי לחוות. חשוב מאד שאתם תפנימו שילדים מחוננים נוטים לרב להיות מרוחקים יותר ומבודדים יותר משאר הילדים, כיוון שהם, שאנחנו, זקוקים למרחב שלנו בכדי לחשוב. חשוב מאד שתדעו שאם הילד שלכם לא מרוכז, או שגם הוא סובל מתסמונת ADD או אחותה הADHD, השכיחות מאד בקרב אוכלוסיית המחוננים, או שהוא קלט את החומר כל-כך מהר עד שהוא כבר יגע וזקוק לאתגר חדש. חשוב מאד שתתנו לו את האתגר החדש הזה על-מנת שלא לפגוע בו. לנו, למחוננים, חשוב מאד שתהיו ערים לצורך המתמיד שלנו באתגר אינטלקטואלי, שמסביר את ההיקשרות שלנו אל אנשים המבוגרים יותר מאתנו, שלרב גילם הכרונולוגי זהה לגילנו המנטאלי. חשוב, הורים, שתזכרו שילדים מחוננים הם, ראשית כל, רק ילדים. ~ נעים מאד, פורום יקר. אשמח לקחת חלק במעון וירטואלי זה. שבת שלום.
את תשומת-לבכם, בבקשה.
ברצוני לספר לכם סיפור. היה היתה – ועודנה – ילדה. חיוורת, קטנת-קומה בהשוואה לבני גילה, קמעה בובתית, עיניה גדולות ועמוקות. שבדבריה ותובנתה מסוגלת להפיל אדם בוגר למרגלותיה בעודו טובע בשלולית בורותו. הכל היו תולים בה מבטי השתהות. "ילדת פלא!", כינוה. "מתנה משמיים", "נס שלא נראה כמותו". כשהייתה בת חמש לקחו אותה הוריה אל פסיכולוגית שתאשר את עלייתה בטרם-עת של הילדה אל כיתה א'. הפסיכולוגית אכן אישרה זאת בתום מספר שעות בהן שוחחה ואבחנה את הילדה בין ארבע קירות, בטענה שלו לא יעלוה, תאלץ לקפוץ כיתה על-מנת שלא לסבול. "ילדת-פלא?" גיחוך עלה בשפתיה של הפסיכולוגית כאשר הוריה, מוכי-ההקלה, סיפרו לה את קורותיה של הילדה. "הו, לא. עילוי, ייתכן שאף גאונות. מושלמת." שלמותה של בתם הדהדה בראש הוריה כאשר חזרו עמה הביתה, וכבר בהיותה בת חמש וחצי עלתה הילדה לכיתה א'. היות וכבר בהיותה בת שלוש לימדה עצמה קרוא וכתוב התקדמה הילדה בספרי השפה, וגם בחשבון קלטה במהירות את אשר למדה. החומר החל לשעמם אותה עם הזמן, כיוון שקלטה אותו כה מהר עד-אשר והצטיינה בו עד-אשר לא יכלה עוד להתרכז. במהרה גילתה הילדה כי להתבונן מבעד לחלון מבעדו נשקף הנוף שבחוץ ולשקוע במחשבות מרתק אותה יותר מאשר לחזור שוב ושוב על החומר. במהלך השנים מורים רבים ציינו שהיא, הילדה המושלמת והגאונה של הוריה, מתבודדת ומתקשה להתרכז בשיעור, והדבר מוביל להידרדרות מסוימת בלימודים. מורתה לשנותיה בכיתות ג' ו-ד', המפלצתית, אף הרחיקה לכת וניסתה לערער את היותה של הילדה כמושלמת, לגרום להוריה לחשוב שאולי חל בלבול – והילדה הקטנה והשקטה הזו בכלל לא מושלמת. והילדה סבלה. היא ידעה, אולי אפילו יותר טוב מכולם. היא קלטה את החומר במלואו ובשלמותו עוד לפני שהמורה סיימה להציגו במשפט הראשון, לענות במדויק על כל שאלה... אלא שהפיתוי להביט מעבר לחלון גבר עליה. במהרה החלו להופיע עליה תסמיניה של הפרעת-חרדה שהתפתחה בהמשך להפרעת-פאניקה, במהלכם היתה מוצאת עצמה בוכה וצורחת בהיסטריה בעודה רועדת ומזיעה בלא שליטה, לא מבינה למה איש לא מסוגל להבין את מצוקתה, את הצורך המתמיד שלה בגירויים אינטלקטואלים חדשים. אפילו כשלאחר שיעורי הפסנתר, הבלט הקלאסי והתעמלות הקרקע והאומנותית נשלחה הילדה אל חוג נוער שוחר מדע היא פרשה משם לאחר שאבד מבחינתה הקלח על ללמוד במשך חודש-חודשיים תמימים את יסודות האסטרופיסיקה שוב ושוב ולאחר שמאסה מלהתווכח עם המורה ללוגיקה על ששלל את דרכיה המקוריות והמהירות לפתרון בעיות. הדבר רק הגביר את חרדותיה. רק כאשר הגיעה אל כיתה ה' מורתה החדשה הציעה לשלוח את הילדה לאבחון נוסף, רק כדי לברר שמה שנטען עליה שנים קודם לכן הוא נכון. היא אכן נשלחה לאבחון, שם הסתבר שבנוסף למחוננות המבורכת הפוקדת אותה, היא סובלת מADD – בעיות קשב וריכוז, שחרף העובדה שאלה לא כוללות היפראקטיביות הקשתה על זיהוין מלכתחילה; תחילה היה מדובר בטיפול פסיכולוגי בעיקרו, ורק כשעלתה לכיתה ח' התחילה לקבל טיפול תרופתי, דהיינו ריטלין. הילדה הזו היא אני. מבחינתי, כל תקופת ילדותי לא היתה ילדות אלא נעורים שכן תקופת ינקותי לא היתה ינקות אלא ילדות. תמיד הרגשתי כאילו אני מצויה עשר – עשרים, אולי מאה – רמות מעל כולם, ותמיד הרגשתי כי אני הרבה יותר חכמה מכולם. הייתי מתבודדת כי הייתי צריכה לחשוב, ולא התחברתי עם איש כיוון שמבחינתי כולם היו ילדים קטנים שלא שווים את התייחסותי. בחטיבת הביניים הכרתי את חברי הטוב ביותר, שלמרבה המזל ניחן באינטליגנציה שכמעט משתווה לשלי. ביחד אתו הכרתי עוד קבוצה מצומצמת אך מעודנת של אנשים אינטליגנטים שמהווים עבורי אתגר אינטלקטואלי בכל פעם מחדש. רק השנה גיליתי שאני מחוננת. כן, אמנם כעת האגו ותחושת העילוי שלי על אחרים גבוהים אף יותר משהיו קודם לכן בעקבות הגילוי, אך אתם – הורים לילדים מחוננים – חשוב מאד שלמרות כל מה שכרוך בדבר, תספרו לילדכם על היותו מחונן ברגע הראשון בו הדבר מזדמן לידכם על-מנת למנוע ממנו עד כמה שאפשר את הסבל אותו הוא עשוי לחוות. חשוב מאד שאתם תפנימו שילדים מחוננים נוטים לרב להיות מרוחקים יותר ומבודדים יותר משאר הילדים, כיוון שהם, שאנחנו, זקוקים למרחב שלנו בכדי לחשוב. חשוב מאד שתדעו שאם הילד שלכם לא מרוכז, או שגם הוא סובל מתסמונת ADD או אחותה הADHD, השכיחות מאד בקרב אוכלוסיית המחוננים, או שהוא קלט את החומר כל-כך מהר עד שהוא כבר יגע וזקוק לאתגר חדש. חשוב מאד שתתנו לו את האתגר החדש הזה על-מנת שלא לפגוע בו. לנו, למחוננים, חשוב מאד שתהיו ערים לצורך המתמיד שלנו באתגר אינטלקטואלי, שמסביר את ההיקשרות שלנו אל אנשים המבוגרים יותר מאתנו, שלרב גילם הכרונולוגי זהה לגילנו המנטאלי. חשוב, הורים, שתזכרו שילדים מחוננים הם, ראשית כל, רק ילדים. ~ נעים מאד, פורום יקר. אשמח לקחת חלק במעון וירטואלי זה. שבת שלום.
ובכן, כשהייתי בכיתה ב' - ממש לא הרבה זמן לאחר שאובחנתי כמחוננת - נולד לי אח קטן, שגם הוא, בדיוק כמוני, עוד מינקות התנהג כמו ילד-הפלא הקלאסי, אלא שאז הוריי ידעו שייתכן וגם הוא ניחן במחוננות, כיוון שהוא היה דומה לי בהרבה מאד היבטים. אותו ההורים שלי כן השאירו שנה נוספת בגן במקום להעלות אותו לכיתה א' לפני הזמן ואותו הוריי העדיפו שלא להקפיץ כיתה, אך כשלקחו אותו לאבחון הסתבר להם שגם הוא - בדיוק כמוני - נוטה לגאונות. למזלו הרב הוא לא סובל מתסמונת ADD כלשהי. מצד שני, בניגוד אליי הוא היה נורא אלים ונטה "לחנך" את כולם כיוון שכל טעות קטנה הן מצד התלמידים והן מצד המורים גרמה לו להתלקח כאש. עקב התנהגותו ההורים שלי נאלצו לא פעם לפנות לסגל המורים בשכבתו ולמנהלת בית-ספרו על-מנת לברר איך לפתור את הבעיה שלו - מחשש שייתכן שגם הוא ילד ADD או "גרוע" מזה, ילד ADHD - ובמהלך המפגשים הללו הובהר לו היטב שהוא מחונן [כמובן שהם מעדיפים לחכות עוד מספר שנים לפני שיספרו לו שגם הוא נוטה לגאונות], הוסבר לו מה המשמעות של להיות מחונן ולמה חשוב כל-כך שבמקום להרים יד ולצעוק על כל מי שטועה עליו לעזור לאחרים בכל מה שירצו. בנוסף, כיוון שלאחרונה נראה כי המודעות למחוננים במערכת-החינוך גברה, אחי הקטן נשלח לחוג מיוחד של מחוננים אחרי שעות-הלימודים, נפתחה בשכבה שלו אפשרות ללמוד מתמטיקה מתוגברת ובקרוב מאד יעביר יום פעם בשבוע בבית-ספר על-תיכוני שמארגן באותו היום בשבוע שיעורים מתוגברים למחוננים בנושאים שונים. קל מאד לראות עליו את השינוי שחל בו לפני ואחרי שנודע לו שהוא מחונן, למרות שקשה לי להגדיר. אני מניחה שבגדול, על כל פנים, הוא הפך מילד אגרסיבי מאד וחסר-סבלנות אל ילד יותר רגוע, סבלני, שלו ונינוח. גם אני ראיתי שחל שינוי כלשהו עלי מאז שנודע לי - במהלכה של השנה - שאני מחוננת; אם בעבר לא הסכמתי למצמץ לעבר זרים לי - ילדים, בני גילי ומבוגרים ממני כאחד - כיוון שהם נראו לי פעמים כה רבות טפשים ושטחיים, אז כיום אני יותר סבלנית כלפי אנשים שרוצים להתחבר אתי. התקפי החרדה/פאניקה שהיו תוקפים אותי במשך כמעט כל תקופת בית-הספר היסודי *כמעט* ונעלמו לחלוטין. השימוש בריטלין עזר לי מאד לארגן את הסדר במחשבות ובמעשים שלי ובעקבות כך הן התפישה שלי הפכה להרבה יותר מהירה והן התשוקה שלי ללימודים רק הולכת וגדלה. השיא היה כאשר המורה שלי לסוציולוגיה סיפרה לי ששכיחה תסמונת ADD בקרב ילדים מחוננים ואף הפנתה אותי לכל מני מאמרים ומקורות מידע העוסקים בדבר, כך שאחרי כל-כך הרבה שנים של חוסר-וודאות הבנתי סוף-כל-סוף מה הבעיה שלי, ואני אף לומדת איך להתמודד אתה. מה גם שאני בטוחה שלו הוריי היו מספרים לי עוד מגיל צעיר שאני מחוננת סביר להניח שהשינויים בי היו הרבה יותר קיצוניים וכך הייתי מסוגלת להגיע להישגים הרבה יותר גבוהים מאשר כיום, למשל, להרשם לחוג מסודר המיועד למחוננים במטרה להרחיב את אופקיהם ולקדמם במקום להניח להם לדשדש במקום. מה גם שבימים אלה אני שוקלת ביחד עם הוריי לגשת לטיפול פסיכולוגי נוסף שעשוי לסייע לי להרפות את כל הלחץ שמעיק עלי בעקבות כל מה שעברתי כילדה. כל ה"שינוי" הזה שחל בילדים לפני ואחרי שהם מגלים שהם מחוננים נורא קשה להסברה לכאלה שלא חוו אותו, כיוון שהוא משתנה מאדם לאדם ולעיתים אפילו לא מתרחש כלל. דבר נוסף וחשוב מאד שיש לי לומר הוא שיש לי אח נוסף הקטן ממני בשנתיים וקצת שלא ניחן במחוננות, אך רמת המשכל שלו גבוהה מהממוצע; אני לא יודעת בדיוק מה הוא מרגיש כילד סנדוויץ' בין שני מחוננים הנוטים לגאונות למרות שהוא בעצמו ניחן בכשרון מדהים לטכנולוגיה והנדסה, ולעיתים קרובות מאד יוצא והוא משתדל לריב ולהפריע לנו ככל שהוא יכול ככמיהה לתשומת-לב, לא משנה עד כמה שאחי הקטן ביותר ואני נוהגים לעסוק בהמון פעילויות עם אח הסנדוויץ'. ייתכן וכל אח למחונן או יותר עשוי להרגיש ניכור מסוים אפילו שלרב האחים של המחוננים בעלי כשרון מסוים בדבר-מה. חשוב מאד שאתם, ההורים, תשבו לפחות פעם בשבוע אם לא פעם ביום עם אותו ילד לא-מחונן ופשוט תדברו אתו; איך הוא מסתדר בבית-הספר, עם החברים, איך הוא מרגיש וכולי, על-מנת שלא לתת לו תחושת נחיתות.
