את יודעת...
ראיתי עכשיו את התמונה ששלחת אליי, עם שלושת ילדייך המקסימים. אותן עיניים צוחקות וממזריות של אז. אותו חיוך זוהר ומפתה, כזה שעושה לך קמטים בצידי העיניים, ומבליט את גומות החן. ואני מביט בך רגע ממושך, כאילו חודר אל תוך המסך, כמו כדי להגיע עד אלייך. ומתגעגע. אכן, קוראים לנו השנה המון דברים לחבורה הזו של פעם. כאילו הגענו כולנו למעין תחנה של אמצע החיים, שבה החלטנו לרדת מהרכבת המהירה ולקחת פסק זמן. שמעתי שזה קורה להרבה אנשים בגילנו בימים אלה. וזה מעניין מאוד לנתח את הסיבות, את הלמה ומדוע דווקא עכשיו. מדוע דווקא השנה. מדוע דווקא בנסיבות אלה. אבל מה זה חשוב עכשיו. עכשיו אני מתכנף בגעגועיי, ורוצה שתבואי. הרבה שנים לא היית כאן, והגיע הזמן לביקור. אני מניח שלא ניתן יהיה כבר להשלים את מה שהתחלנו אז, בגישושים נעריים ונבוכים. ו"מועדון התיאטרון" של אז, שם ברחוב גורדון, לא קיים יותר. והעולמות שבנינו לנו שונים זה מזה מאוד מאוד. אבל עדיין יש את צוותא, ואת הסינמטק; והים נשאר באותו מקום, ועדיין נעים לפסוע על החול בלילה קר של דצמבר או של ינואר; מכורבלים בתוך סוודרים עבים (אם כי השנה... את יודעת... אמצע דצמבר כאן ונראה כמו תחילת הקיץ...). ופעמי השלום כבר לא נשמעים כל כך מוחשיים, והרבה חלומות גם התנפצו להם אל מול הקיר האטום של המציאות; אבל... אמצע החיים עכשיו, וזה ממש הזמן. בואי. סקסופון
ראיתי עכשיו את התמונה ששלחת אליי, עם שלושת ילדייך המקסימים. אותן עיניים צוחקות וממזריות של אז. אותו חיוך זוהר ומפתה, כזה שעושה לך קמטים בצידי העיניים, ומבליט את גומות החן. ואני מביט בך רגע ממושך, כאילו חודר אל תוך המסך, כמו כדי להגיע עד אלייך. ומתגעגע. אכן, קוראים לנו השנה המון דברים לחבורה הזו של פעם. כאילו הגענו כולנו למעין תחנה של אמצע החיים, שבה החלטנו לרדת מהרכבת המהירה ולקחת פסק זמן. שמעתי שזה קורה להרבה אנשים בגילנו בימים אלה. וזה מעניין מאוד לנתח את הסיבות, את הלמה ומדוע דווקא עכשיו. מדוע דווקא השנה. מדוע דווקא בנסיבות אלה. אבל מה זה חשוב עכשיו. עכשיו אני מתכנף בגעגועיי, ורוצה שתבואי. הרבה שנים לא היית כאן, והגיע הזמן לביקור. אני מניח שלא ניתן יהיה כבר להשלים את מה שהתחלנו אז, בגישושים נעריים ונבוכים. ו"מועדון התיאטרון" של אז, שם ברחוב גורדון, לא קיים יותר. והעולמות שבנינו לנו שונים זה מזה מאוד מאוד. אבל עדיין יש את צוותא, ואת הסינמטק; והים נשאר באותו מקום, ועדיין נעים לפסוע על החול בלילה קר של דצמבר או של ינואר; מכורבלים בתוך סוודרים עבים (אם כי השנה... את יודעת... אמצע דצמבר כאן ונראה כמו תחילת הקיץ...). ופעמי השלום כבר לא נשמעים כל כך מוחשיים, והרבה חלומות גם התנפצו להם אל מול הקיר האטום של המציאות; אבל... אמצע החיים עכשיו, וזה ממש הזמן. בואי. סקסופון
