"את חיה../images/Emo35.gif"
"כן אני חיה..." אבל בין החנקת הדמעות.... לבין נסיון נואש לעצור ולו לרגע את הדמיון המטורף שלי שבימים טובים אני מאוד אוהבת אותו.... אבל כעת הלוואי ויכלתי להפסיק את סרטי הזוועה שרצים לי במח.... ולא אני לא מצליחה.... כי אולי אני חיה את המציאות הזו וחושבת שזה לא מזיז לי... ואולי אני לא התרגלתי לפחד הזה.... או שאולי הגרוע מכל.... ההבנה שזה לא בשליטתי... אבל אתם יודעים מה
למה בדמיוני הכואב כל כך... אני רואה ילדה שעומדת בשדה הרס... ילדה שמוקפת כתמי דם ולא פרחים.... ילדה עם שמלה לבנה מוכתמת באדום ולא של תותים.... ילדה שחולמת שהיא מחזיקה פרח בידה.... ועלעליו הצהובים נופלים לריצפה.... בעוד היא לוחשת אוהב.... לא אוהב.... אבל... היא חלמה זאת.... כי אחרת איך תסביר שבמקום אוהב לא אוהב היא לוחשת בכאב.... מת... לא מת..... אתם מבינים
כי אני לא
כי אני לא מבינה מאיפה האומץ שלי לעלות על האוטובוס חזרה הביתה מהעבודה ולשמוע ברדיו את מניין ההרוגים יושבת שם ועיני בורקות ובוהה מחוץ לחלון האוטובוס ושואלת את עצמי האם הקופסא שבה אני יושבת כעת תתפוצץ.... כאילו.... אולי זו הנסיעה האחרונה שלי
ומתי זה יקרה לי
ואיזה מן משחק זה בכלל שאי אפשר להפסיק אותו כשלא כייף יותר
אז כשחברה מתקשרת ושואלת אותי... "את חיה" אני עונה "כן" ובלב ממשיכה "בינתיים, עד להודעה חדשה מותק" כי פוחדת שזה רק זמני.... אתם מבינים.... זה רק זמני... כי אולי מחר כשאני אעלה על האוטובוס.... לא אהיה שם לענות לפלאפון שלי יותר.... והוא ימשיך לצלצל עד שהסוללה שלו תשבוק חיים.... לא תהיה ג'ודי שתגיד "כן... אני חיה" וזה כל כך כואב לי.... אני מודה... אני פוחדת.... מאוד...
"כן אני חיה..." אבל בין החנקת הדמעות.... לבין נסיון נואש לעצור ולו לרגע את הדמיון המטורף שלי שבימים טובים אני מאוד אוהבת אותו.... אבל כעת הלוואי ויכלתי להפסיק את סרטי הזוועה שרצים לי במח.... ולא אני לא מצליחה.... כי אולי אני חיה את המציאות הזו וחושבת שזה לא מזיז לי... ואולי אני לא התרגלתי לפחד הזה.... או שאולי הגרוע מכל.... ההבנה שזה לא בשליטתי... אבל אתם יודעים מה
