Just לובלו
New member
"את אוהבת אותי"?
אני אביט בך ואתמוסס תחת מגע ידייך. אותן ידיים מכושפות שמטילות עליי כשפים, מחוללות בי קסמים. וכשנכנסת לתוך הבועה הזאת, כ"כ מוגנת, עד שלא מצליחה להבין האם אני חולמת, או שזה אמיתי, אתה באמת כזה? איך תאחוז במלוא ידייך את החזה שלי - תלחש אליו מילות אהבה, תעטוף אותו במגע קשה ורך, מנוגד ובכל זאת - כ"כ משלים זה את זה. אני מודה שאני מתבוננת החוצה, כשמצליחה להתרכז בין ה"יללות" שלי, כפי שאתה אוהב לכנות. אני מתבוננת ורואה אותך, אדם עם פנים של ילד, סקרן וחוקר, לא עוצר ושובר בי את כל המחסומים (עד כמה שיש בי כאלו), מרשה לגופי להתבלבל, להשתגע. ואיך כשנפגשים, הנשיקות שלנו מלאות געגוע. "את מבינה כמה התגעגעתי אלייך, אה? מבינה?" אני רק חושבת שאם תזיז את האצבע סנטימטר נוסף פנימה, תוכל לדבר לחתולה החמה שבי. "מישהי רטובה, רטובה מאד". אני מהנהנת בהסכמה (על מה חשבתי?) ומודיעה לך שכדאי שתתחיל, אני רוצה, רוצה שבא לי לצעוק! לוקח את הזמן, מפשיט אותי מבגדיי, עוברים למושב האחורי. אתה עושה הכל כדי לגרום לי להתחנן. לוקחת נשימה עמוקה, מרגישה כמו במלחמה נגד הגוף, מנסה להקשיב לקולות ובכל זאת לשמוע מה אתה אומר לי. "תזיין", אני לוחשת, בשקט חרישי. אתה מנשק את צווארי ומשאיר עליו סימני אהבה, ממשיך לטייל על גופי - מותניים, ישבן, פופיק. "את אוהבת אותי?" אני נעצרת. רטיבות גופי מכסה את כל כף ידך, אתה מעניק לי מתנה נפלאה ואני משיבה לך בתגובות הגוף ההיסטריות משהו - רעידות בלתי נשלטות. נדמה לי שגם שערות ראשי רעדו! והפחד הזה, לצד רגשות שלא ממש מבינה, משתלט. שומעת חגורה נפתחת - קליק ועוד קליק, מרימה את ישבני ומחכה. נשימתי נעצרת ואני דורשת שתכה בי חזק. כל מכה שלך מרטיבה אותי עוד ועוד. אנחנו שנינו לא מאמינים עד כמה. ובמבט אחד, תנועה אחת, אתה הופך אותי ומרים אותי אלייך - מלקק את פיטמתי ונושך אותה חזק, מחדיר אותו לתוכי ואני מתמכרת. כל הפרפרים שבי מתרוצצים לי בגוף במהירות האור. מתכווצת עליך, מטה ראשי לאחור וגומרת בצעקה. אחת, קולנית, חזקה ומרעישה. והמשפט הזה שבא אח"כ - "את אוהבת אותי"? אם אתה מכיר אותי טוב, בוודאי תדע...
אני אביט בך ואתמוסס תחת מגע ידייך. אותן ידיים מכושפות שמטילות עליי כשפים, מחוללות בי קסמים. וכשנכנסת לתוך הבועה הזאת, כ"כ מוגנת, עד שלא מצליחה להבין האם אני חולמת, או שזה אמיתי, אתה באמת כזה? איך תאחוז במלוא ידייך את החזה שלי - תלחש אליו מילות אהבה, תעטוף אותו במגע קשה ורך, מנוגד ובכל זאת - כ"כ משלים זה את זה. אני מודה שאני מתבוננת החוצה, כשמצליחה להתרכז בין ה"יללות" שלי, כפי שאתה אוהב לכנות. אני מתבוננת ורואה אותך, אדם עם פנים של ילד, סקרן וחוקר, לא עוצר ושובר בי את כל המחסומים (עד כמה שיש בי כאלו), מרשה לגופי להתבלבל, להשתגע. ואיך כשנפגשים, הנשיקות שלנו מלאות געגוע. "את מבינה כמה התגעגעתי אלייך, אה? מבינה?" אני רק חושבת שאם תזיז את האצבע סנטימטר נוסף פנימה, תוכל לדבר לחתולה החמה שבי. "מישהי רטובה, רטובה מאד". אני מהנהנת בהסכמה (על מה חשבתי?) ומודיעה לך שכדאי שתתחיל, אני רוצה, רוצה שבא לי לצעוק! לוקח את הזמן, מפשיט אותי מבגדיי, עוברים למושב האחורי. אתה עושה הכל כדי לגרום לי להתחנן. לוקחת נשימה עמוקה, מרגישה כמו במלחמה נגד הגוף, מנסה להקשיב לקולות ובכל זאת לשמוע מה אתה אומר לי. "תזיין", אני לוחשת, בשקט חרישי. אתה מנשק את צווארי ומשאיר עליו סימני אהבה, ממשיך לטייל על גופי - מותניים, ישבן, פופיק. "את אוהבת אותי?" אני נעצרת. רטיבות גופי מכסה את כל כף ידך, אתה מעניק לי מתנה נפלאה ואני משיבה לך בתגובות הגוף ההיסטריות משהו - רעידות בלתי נשלטות. נדמה לי שגם שערות ראשי רעדו! והפחד הזה, לצד רגשות שלא ממש מבינה, משתלט. שומעת חגורה נפתחת - קליק ועוד קליק, מרימה את ישבני ומחכה. נשימתי נעצרת ואני דורשת שתכה בי חזק. כל מכה שלך מרטיבה אותי עוד ועוד. אנחנו שנינו לא מאמינים עד כמה. ובמבט אחד, תנועה אחת, אתה הופך אותי ומרים אותי אלייך - מלקק את פיטמתי ונושך אותה חזק, מחדיר אותו לתוכי ואני מתמכרת. כל הפרפרים שבי מתרוצצים לי בגוף במהירות האור. מתכווצת עליך, מטה ראשי לאחור וגומרת בצעקה. אחת, קולנית, חזקה ומרעישה. והמשפט הזה שבא אח"כ - "את אוהבת אותי"? אם אתה מכיר אותי טוב, בוודאי תדע...
