יוחאי גורן
New member
אתר באינטרנט
בשם "נוסטלגיה" ביקש ממני סיפור.היות ואני חושב שהוא נחמד וגם יכוך ךעין אותכם הרי העק ממנו:חלק מחופשה קצרה במולדת. השנה ,1942 ואני זכיתי בתחרות של הופעה נאה במסדר המפקד ביחידתי, הארצישראלית ששירתה ליד קהיר בצבא הבריטי. ב R.T.O. שהוא המשרד הצבאי בתחנות הרכבת נתנו לי כרטיס נסיעה לרחובות. בקנטרה עמדו ליד שולחנות סודנים שחורים, לבושים בגלביות, וידיהם בתוך כסיות לבנות כשלג, והגישו לחם עם גבינה ותה עם חלב למי שהביא מסטין ו כוס אימאל. הגענו לרחובות ומשם כבר המשכתי על משאית בטרמפ לתל אביב. התמקמתי אצל דודתי ובתה הזמינה אותי עם עוד חבר וחברה בערב לאולם הקטן במוגרבי, ששם הייתה הצגת הבימה "טוביה החולב" אחרי ההצגה אני, שקבלתי לפני היציאה "ביג פיי " 50 לירות, הזמנתי את כולם לנקניקיה אצל היקה המבוגר שעמד לפני השעון, ולפניו מתקן עשוי מתכת מצוחצחת ובה נקניקיות, לחם וחרדל. סיימנו את הערב בקפה "נוגה", לצלילי מוסיקה לריקודים וגם קצת מוצרת. למחרת נסעתי לחיפה כי בת דודתי שכנעה אותי שעלי לראות את הכביש החדש המקצר את הדרך לחיפה, כך, שלא נוסעים היום יותר משעתיים וחצי לשם. ניגשתי לקצה הדרומי של שדרות רוטשילד לתחנה המרכזית של אגד. איזו יופי לא רק שלאוטובוס היו ספסלים מרופדים במקום אלה מעץ שזכרתי, אלא הכתובת שבחזית האוטובוס ציינה שיש בו מקום ל32+1 נוסעים ולא כמו שאני זכרתי האוטובוסים הקטנים עם 28 מקומות. השלט בשלוש שפות ליד הנהג לא השתנה : " אסור לירוק אסור לעשן ואסור לשוחח עם הנהג בזמן הנסיעה. " . הנהג הדליק סיגריה מיד בתחילת הנסיעה סימן ליתר הנוסעים שהשלט לא מתכוון ממש ברצינות למה שכתוב. נסענו דרך פתח תקווה, כפר סבא עד חדרה. אנשים עלו וירדו, אחר עלה כשבידו רדיו שהוא מחזיק בו בזהירות רבה על מנת שהמנורות שבו לא יישברו. התפתח וויכוח בינו ובין הנהג שדרש שני גרוש וחצי עבור הרדיו אך הנוסע התעקש שהוא שילם כאשר הביא את הרדיו לתיקון רק גרוש וחצי. איכשהו הם התפשרו. פניתי לנהג ושאלתי מדוע כתוב על השלט " לחיפה אקספרס" כשהוא עוצר בכל התחנות? הנהג ענה בשאלה " מתי נסעת בפעם האחרונה לחיפה?" "לפני כמעט שנתיים" עניתי "אז חכה ותראה" הייתה תשובתו. בחדרה הכריז הנהג שכאן הפסקה של רבע שעה. תחנת חדרה היא המרכזית ביותר בארץ. דרך טול כרם לירושלים, ולגליל דרך עפולה, כולם חייבים לעבור דרך חדרה. חמורים רתומים לפני עגלות קטנות הביאו כל מיני סחורות שמעמיסים על גג האוטובוס אך בדיוק כעבור רבע שעה ןעוד כמה דקות אנו ממשכים. והנה ההפתעה.!! הנהג מסתכל עלי דרך המראה כשבת שחוק ממזרית על פניו. אנו לא נכנסים, לא לפרדס חנה ולא לבנימינה זה אוטובוס אקספרס דרך הכביש החדש לחיפה, מכריז הנהג. במקום לפנות ימינה דרך המושבה שזה עתה חגגה 50 שנה להיוסדה הוא פונה שמאלה ועולה בצד ימין על כביש חדש, חדש המוביל דרך דיונות שנכנסות כ 3 קילומטר מהחוף, בגלל רוחות החורף. חלק מהכביש מכוסה עם חול ופועלים מנסים לסלק אותו. לידי יושב אדם, כנראה עולה חדש ואומר לי שכך נראה המדבר. אדם אחר מסביר שזה איננו מדבר רק חול נודד מהים ועוד מעט הוא יפסיק לנדוד. "איך ???" שואלים עוד נוסעים שבינתיים משתתפים בשיחה. נביא מהודו עשב הגדל על החול, ואנו מתחלים אפילו לנטוע פרדסים כאן. אין אחד המאמין לסיפורים אלה אך אני חושב לי שהחלום הציוני הרי כולו מבוסס על סיפורי סבתא כאלה. לכבוד היובל של חדרה חיברו שיר " הנה באנו חול מצאנו וזרענו וזרענו…." קצת לפניהמקום שבו הכביש עולה לזיכרון יעקוב הנהג מראה על הקצה הדרומי של הכרמל ואומר לכולם בשמץ של גאווה" מכאן יצאנו פעם לפני שסללו את הכביש החדש. זוכרים?" התחיל לרדת גשם , דק, דקיק כאשר חצינו את בית הסוהר החוצה את הכביש ליד נחל אורן מול עתלית. האסירים עמדו בלבושם העלוב בחוץ, והביטו עלינו. הגענו לחיפה. הבחנה שקינגס ויי מול הנמל רעש ותנועה ערה. ירדנו מהאוטובוס,שכני למושב הביט בשעון - פחות משלוש שעות הוא אמר לנהג, נסעת מצוין רק הזהר שלא יתפסו אותך, ותקבל ספיד רפורט. יוחאי גורן בית יצחק
בשם "נוסטלגיה" ביקש ממני סיפור.היות ואני חושב שהוא נחמד וגם יכוך ךעין אותכם הרי העק ממנו:חלק מחופשה קצרה במולדת. השנה ,1942 ואני זכיתי בתחרות של הופעה נאה במסדר המפקד ביחידתי, הארצישראלית ששירתה ליד קהיר בצבא הבריטי. ב R.T.O. שהוא המשרד הצבאי בתחנות הרכבת נתנו לי כרטיס נסיעה לרחובות. בקנטרה עמדו ליד שולחנות סודנים שחורים, לבושים בגלביות, וידיהם בתוך כסיות לבנות כשלג, והגישו לחם עם גבינה ותה עם חלב למי שהביא מסטין ו כוס אימאל. הגענו לרחובות ומשם כבר המשכתי על משאית בטרמפ לתל אביב. התמקמתי אצל דודתי ובתה הזמינה אותי עם עוד חבר וחברה בערב לאולם הקטן במוגרבי, ששם הייתה הצגת הבימה "טוביה החולב" אחרי ההצגה אני, שקבלתי לפני היציאה "ביג פיי " 50 לירות, הזמנתי את כולם לנקניקיה אצל היקה המבוגר שעמד לפני השעון, ולפניו מתקן עשוי מתכת מצוחצחת ובה נקניקיות, לחם וחרדל. סיימנו את הערב בקפה "נוגה", לצלילי מוסיקה לריקודים וגם קצת מוצרת. למחרת נסעתי לחיפה כי בת דודתי שכנעה אותי שעלי לראות את הכביש החדש המקצר את הדרך לחיפה, כך, שלא נוסעים היום יותר משעתיים וחצי לשם. ניגשתי לקצה הדרומי של שדרות רוטשילד לתחנה המרכזית של אגד. איזו יופי לא רק שלאוטובוס היו ספסלים מרופדים במקום אלה מעץ שזכרתי, אלא הכתובת שבחזית האוטובוס ציינה שיש בו מקום ל32+1 נוסעים ולא כמו שאני זכרתי האוטובוסים הקטנים עם 28 מקומות. השלט בשלוש שפות ליד הנהג לא השתנה : " אסור לירוק אסור לעשן ואסור לשוחח עם הנהג בזמן הנסיעה. " . הנהג הדליק סיגריה מיד בתחילת הנסיעה סימן ליתר הנוסעים שהשלט לא מתכוון ממש ברצינות למה שכתוב. נסענו דרך פתח תקווה, כפר סבא עד חדרה. אנשים עלו וירדו, אחר עלה כשבידו רדיו שהוא מחזיק בו בזהירות רבה על מנת שהמנורות שבו לא יישברו. התפתח וויכוח בינו ובין הנהג שדרש שני גרוש וחצי עבור הרדיו אך הנוסע התעקש שהוא שילם כאשר הביא את הרדיו לתיקון רק גרוש וחצי. איכשהו הם התפשרו. פניתי לנהג ושאלתי מדוע כתוב על השלט " לחיפה אקספרס" כשהוא עוצר בכל התחנות? הנהג ענה בשאלה " מתי נסעת בפעם האחרונה לחיפה?" "לפני כמעט שנתיים" עניתי "אז חכה ותראה" הייתה תשובתו. בחדרה הכריז הנהג שכאן הפסקה של רבע שעה. תחנת חדרה היא המרכזית ביותר בארץ. דרך טול כרם לירושלים, ולגליל דרך עפולה, כולם חייבים לעבור דרך חדרה. חמורים רתומים לפני עגלות קטנות הביאו כל מיני סחורות שמעמיסים על גג האוטובוס אך בדיוק כעבור רבע שעה ןעוד כמה דקות אנו ממשכים. והנה ההפתעה.!! הנהג מסתכל עלי דרך המראה כשבת שחוק ממזרית על פניו. אנו לא נכנסים, לא לפרדס חנה ולא לבנימינה זה אוטובוס אקספרס דרך הכביש החדש לחיפה, מכריז הנהג. במקום לפנות ימינה דרך המושבה שזה עתה חגגה 50 שנה להיוסדה הוא פונה שמאלה ועולה בצד ימין על כביש חדש, חדש המוביל דרך דיונות שנכנסות כ 3 קילומטר מהחוף, בגלל רוחות החורף. חלק מהכביש מכוסה עם חול ופועלים מנסים לסלק אותו. לידי יושב אדם, כנראה עולה חדש ואומר לי שכך נראה המדבר. אדם אחר מסביר שזה איננו מדבר רק חול נודד מהים ועוד מעט הוא יפסיק לנדוד. "איך ???" שואלים עוד נוסעים שבינתיים משתתפים בשיחה. נביא מהודו עשב הגדל על החול, ואנו מתחלים אפילו לנטוע פרדסים כאן. אין אחד המאמין לסיפורים אלה אך אני חושב לי שהחלום הציוני הרי כולו מבוסס על סיפורי סבתא כאלה. לכבוד היובל של חדרה חיברו שיר " הנה באנו חול מצאנו וזרענו וזרענו…." קצת לפניהמקום שבו הכביש עולה לזיכרון יעקוב הנהג מראה על הקצה הדרומי של הכרמל ואומר לכולם בשמץ של גאווה" מכאן יצאנו פעם לפני שסללו את הכביש החדש. זוכרים?" התחיל לרדת גשם , דק, דקיק כאשר חצינו את בית הסוהר החוצה את הכביש ליד נחל אורן מול עתלית. האסירים עמדו בלבושם העלוב בחוץ, והביטו עלינו. הגענו לחיפה. הבחנה שקינגס ויי מול הנמל רעש ותנועה ערה. ירדנו מהאוטובוס,שכני למושב הביט בשעון - פחות משלוש שעות הוא אמר לנהג, נסעת מצוין רק הזהר שלא יתפסו אותך, ותקבל ספיד רפורט. יוחאי גורן בית יצחק