אתמול
כשהייתי בקופת חולים, ואמרו לי לצאת מיד למיון, לא ידעתי בדיוק איך אני אגיע. הייתי עם חום גבוה, וכאבים די איומים, ובלי רכב, ולא ממש חשבתי בצורה צלולה. הבת שלי היתה אצל האקס, יום ראשון זה היום שלו. והוא גר בערך 30 שניות הליכה מהמרפאה, ועוד 7 דקות נסיעה מהבי''ח. התקשרתי אליו וביקשתי שיקפיץ אותי למיון. כשהתחיל לגמגם, אמרתי שאשלם לו את הדלק. אז הוא אמר שלא, שאלך ברגל. סגרתי את הטלפון והזמנתי מונית. יותר מאוחר, כשהייתי כבר אחרי מיון ראשוני, התקשרתי שוב להגיד לו לא לספר לילדה, כדי שלא תבהל, ובבקשה יערך לזה שהיא תישן אצלו, שיסעו אליי, יקחו תיק ופיגאמה וכו'. גם לזה סרב. אח''כ, כשכבר ידעתי מה הטיפול בבי''ח עומד להיות, התקשרתי ודברתי עם שני, והיא אמרה שהיא תישן אצל אבא. כנראה שהוא התעשת, ונזכר שהוא האבא שלה, וזה לא ממש עזרה לי כמו שזה טיפול בה- אחרת הייתי צריכה להתקשר לאחי ולבקש שיבוא לקחת אותה. לא, הוא לא חייב לי כלום. מאומה. אנחנו במערכת יחסים עכורה ומרה מזה שנים. אני ממורמרת כי הוא לרוב לא משלם מזונות. הוא ממורמר כי התגרשנו (לפני 8 שנים)וכי הוא צריך לשלם מזונות. בדרך כלל אנחנו מדברים רק בענייני כספים. אני מתקשרת ושואלת למה עוד לא שילם, הוא מקלל וטורק את הטלפון. לפני שבועיים בערך, התקשרתי ושאלתי אם ירצה להיות נוכח בארוחת ערב חגיגית לכבוד הבת מצוה של הבת שלו, גם לזה סירב. חשבתי שזה שווה נסיון, שאולי ירצה לקחת את ענף הזית, וגם לשמח את הבת שלו. אז חשבתי. ניסיתי לחשוב לאיזה סוג אנשים הייתי מסרבת לתת עזרה. עזרה רצינית ויחד עם זה עזרה פעוטה כזו, כמו שאני ביקשתי ממנו, וכזו שלא היתה עולה לו מאומה חוץ מטיפה זמן ולסבול את הנוכחות שלי לכמה רגעים. לא הצלחתי לחשוב על אדם אחד שהייתי מסרבת לו. אולי לאדם שאני חוששת שיפגע בי פיזית. וחשבתי לעצמי, הוא לא חייב לי, הוא לא קשור אליי, הוא לא צריך לעשות כלום. אבל כמעט כל בן אנוש היה כן עושה את זה. כל אחד חוץ ממנו, כנראה. הוא לא שווה את הזמן שהשקעתי במחשבה על זה. ובכל זאת. זה האיש שהייתי נשואה לו, שאהב אותי, שעשיתי איתו תינוקת מדהימה. הוא תמיד היה כזה ואני הייתי לגמרי עיוורת? זה עשה לי איכס אחד גדול. אני חוזרת למיטה.
כשהייתי בקופת חולים, ואמרו לי לצאת מיד למיון, לא ידעתי בדיוק איך אני אגיע. הייתי עם חום גבוה, וכאבים די איומים, ובלי רכב, ולא ממש חשבתי בצורה צלולה. הבת שלי היתה אצל האקס, יום ראשון זה היום שלו. והוא גר בערך 30 שניות הליכה מהמרפאה, ועוד 7 דקות נסיעה מהבי''ח. התקשרתי אליו וביקשתי שיקפיץ אותי למיון. כשהתחיל לגמגם, אמרתי שאשלם לו את הדלק. אז הוא אמר שלא, שאלך ברגל. סגרתי את הטלפון והזמנתי מונית. יותר מאוחר, כשהייתי כבר אחרי מיון ראשוני, התקשרתי שוב להגיד לו לא לספר לילדה, כדי שלא תבהל, ובבקשה יערך לזה שהיא תישן אצלו, שיסעו אליי, יקחו תיק ופיגאמה וכו'. גם לזה סרב. אח''כ, כשכבר ידעתי מה הטיפול בבי''ח עומד להיות, התקשרתי ודברתי עם שני, והיא אמרה שהיא תישן אצל אבא. כנראה שהוא התעשת, ונזכר שהוא האבא שלה, וזה לא ממש עזרה לי כמו שזה טיפול בה- אחרת הייתי צריכה להתקשר לאחי ולבקש שיבוא לקחת אותה. לא, הוא לא חייב לי כלום. מאומה. אנחנו במערכת יחסים עכורה ומרה מזה שנים. אני ממורמרת כי הוא לרוב לא משלם מזונות. הוא ממורמר כי התגרשנו (לפני 8 שנים)וכי הוא צריך לשלם מזונות. בדרך כלל אנחנו מדברים רק בענייני כספים. אני מתקשרת ושואלת למה עוד לא שילם, הוא מקלל וטורק את הטלפון. לפני שבועיים בערך, התקשרתי ושאלתי אם ירצה להיות נוכח בארוחת ערב חגיגית לכבוד הבת מצוה של הבת שלו, גם לזה סירב. חשבתי שזה שווה נסיון, שאולי ירצה לקחת את ענף הזית, וגם לשמח את הבת שלו. אז חשבתי. ניסיתי לחשוב לאיזה סוג אנשים הייתי מסרבת לתת עזרה. עזרה רצינית ויחד עם זה עזרה פעוטה כזו, כמו שאני ביקשתי ממנו, וכזו שלא היתה עולה לו מאומה חוץ מטיפה זמן ולסבול את הנוכחות שלי לכמה רגעים. לא הצלחתי לחשוב על אדם אחד שהייתי מסרבת לו. אולי לאדם שאני חוששת שיפגע בי פיזית. וחשבתי לעצמי, הוא לא חייב לי, הוא לא קשור אליי, הוא לא צריך לעשות כלום. אבל כמעט כל בן אנוש היה כן עושה את זה. כל אחד חוץ ממנו, כנראה. הוא לא שווה את הזמן שהשקעתי במחשבה על זה. ובכל זאת. זה האיש שהייתי נשואה לו, שאהב אותי, שעשיתי איתו תינוקת מדהימה. הוא תמיד היה כזה ואני הייתי לגמרי עיוורת? זה עשה לי איכס אחד גדול. אני חוזרת למיטה.
