אתמול....

[vered51]

אתמול....

היי לכן אתמול התנהגתי כמו ילדה בת 5. דודה שלי (אשתו של אח של אבא שלי) היתה בת 60 ועשו לה מסיבת הפתעה. היא הדודה הכי קרובה אליי ואמא ז"ל למעשה הכירה בינה לבין דוד שלי(הן היו חברות טובות). המשפחה שלה מאד חזקה. היא איבדה את בנה בצבא ובכל זאת המשפחה המשיכה בחיים והם חיים חיים מאד טובים עם בני זוג מדהימים וילדים נהדרים. אני מציינת את זה כי אתמול במסיבה, כשהגיע זמן הברכות ושמעתי את הנכדים והחברים מברכים אותה התחלתי לבכות ולא הצלחתי להפסיק במשך שעה שלמה!!! פשוט כמו ילדה. הרגשתי כאילו הברכות היו צריכות להיות לאמא שלי שהיתה אמורה עוד חודשיים גם להיות בת 60. זה היה נורא. הבני דודים שלה די כעסו שבכיתי כל המסיבה אבל לא הצלחתי להפסיק. זה גם התקשר לי לאזכרה של השנה שצריכה להיות ביום ראשון. האם אתן מכירות את התחושה? האם גם לכן זה קרה פעם או שאני פשוט קצת ירדתי מהפסים ואני צריכה לקחת איזה כדור הרגעה לפני אירועים מהסוג הזה?

 

[טיפטיפ שלי]

את לא צריכה לקחת שום כדור ולא להתנצ

ולא להתנצל... הבני דודים הם שלא היו בסדר.... אני בטוחה שישבת בצד ובכית ולא הפרעת לאף אחד בכוונה ולא היית במרכז הענינים.. זכותך לכאוב את מותה של אימך בכל דרך ובכל עת שתרצי...זכותך להזכר בה ולבכות על חסרונה... זה לא קל להיות בארועים כאלו.. לי למשל יש קרובת משפחה שביתה היתה בת גילי והיא התאבדה לפני מספר שנים. לחתונה שלי היא ובנה לא הגיעו למרות שהוזמנו...ואני לא כעסתי, הבנתי למה. אחרי כמה חודשים נפגשנו והיא נתנה לי מתנה וראיתי את המבט בעיניה....היא לא יכלה לסבול לראות אותי מתחתנת כשביתה איננה וזה ברור ומובן. לא צריך לכעוס. צריך להבין ולצריך לתמוך. לדעתי בני הדודים היו צריכים לעמוד לצידך ולתמוך בך ולנחם בזמן שנזכרת באימך. זו לו בושה להתאבל עליה כלל.

 

[הוקוס פוקוס1]

מי כמוני מבינה אותך?

אצל שתינו זה כ"כ טרי וגם אצלי יש קטעים של בכי פתאומי כזה.. קרה לי אפילו כשהלכתי ברחוב וראיתי אישה עם שיער דומה לשל אישה (מין פסים כאלה בלונדינים..שיער קצר).. קורה לי עכשיו כשחוגגים כל דבר קטן,אפילו כשאני רואה בטלויזיה אמא ובת,או אפילו בפרסומות!! קורה לי הרבה. זה נראה לי הגיוני. מי שחושב שזה לא הגיוני-זו הבעיה שלו! את תפעלי לפי מה שאת מרגישה! הוקוס..

 

[הוקוס פוקוס1]

לשל אישה=לשל אמא

איך יכולתי להתבלבל ?????????

 

[S u n n y 1]

ורד, זה הכי טבעי בעולם

מה שאת מרגישה... זה חלק מהאבל שהוא כל כך טרי... לפעמים צריך לרדת מהפסים לבכות ולהתשחרר... כדי שהרכבת תוכל להמשיך לנסוע אח"כ. פה בשבילך...

 

[Ofra m]

ורד חומד

מה שקרה לך קרה לי בדיוק לפני חודשיים שהילדים של דודה שלי,אחות של אימי,חגגו לה ולבעלה 50 שנות נשואין והיא היתה בעננים,והילדים שלה עשו מצגת של וידאו שכולם ראו איך שהיתה קטנה ומי אחיה ואחיותיה,והראו תמונות,אני לא יכולה לתאר לך כמה שאני ואחותי בכינו כל המצגת כי אימי קטנה מדודתי ב10 שנים וכמו שכתבת,אימי היתה צריכה לחגוג עכשיו..... אבל ואבל גדול - מייד אחרי המצגת אחותי ואני התעשתנו וידענו שזה לא לעניין להסב את תשומת הלב אלינו ניגבנו דמעות והצלחנו גם לרקוד ולהנות - היה ערב נפלא. אומנם אצלך האובדן יותר טרי,אבל להבא קחי בחשבון שאת הולכת לשמוח ואם תדעי שלא תוכלי - פשוט תבואי תכבדי ותלכי לפני שייהרס לך הערב ואפשר לומר שהערב יכול לההרס גם לבעלי השמחה,גם אם את לא התכוונת. ועוד טיפ קטן - פעם אמרתי לשכנה של אימי - למה השכנה הזקנה הזו חיה ואימי כבר באדמה כל כך צעירה?ואז היא ענתה לי"עופרה,אף אחד לא חי על חשבון הזמן של אף אחד...." - ותאמיני לי שהיא צדקה. ביי נשיקות נשתמע עופרה.

 

[אדומה2]

אירועים שכאלה

ורד יקרה, תרשי לי לפצוח- ממש, אבל ממש אין שום דבר המעיד על התנהגות של ילדה בת 5 בתגובתך על הנעשה ועל שחווית שם במסיבה. לפעמים אנשים צריכים לעבור את הדברים שאנחנו עוברים/עברנו על מנת להבין את סערת הרגשות שיכולה להגיע ממקום מודע או מקום לא מודע, ולפעמים אנשים לא יכולים להיות מספיק אמפתים כדי לכבד את זה, גם אם הם לא עברו. אבל הם עוד יעברו, ואז נראה מה יהיה להם להגיד. המשפט האחרון הוא קצת קשה לי, אבל זהו זה, זה מה שאני תמיד חושבת על אנשים שאוהבים לשפוט אנשים אחרים- ובעיקר בצרתם. מה, בגלל שעבר זמן מיום הפטירה עצמו אז זהו? זה נגמר? ולפעמים יש אנשים ששופטים אותנו על בסיס השפיטה שלהם את עצמם, אולי זה עוד אחד מהמרכיבים. אם נראה *לך* שהתגובה הייתה קשה מדי, מציפה מדי, אבל אם זה באמת משהו שאת מרגישה ולא משהו שמושפע מהסביבה, אז הייתי מציעה לך ללכת לבדוק את זה, אולי לגשת לטיפול- אפילו באמצעות רפואה משלימה אפשר למתן קצת את התגובות. הרי יש לאובדן כל כך הרבה רבדים, ועם הזמן אנחנו רק מגלים יותר ויותר מה איבדנו.... אסיים בסיפור- הלוויה הראשונה שהייתי בה מאז שאימא שלי נפטרה הייתה של אימא של מטפל שהייתי אסיסטנטית שלו בקליניקה. לא הכרתי אותה, ואותו הכרתי מעט, והגעתי להלוויה ובכיתי כאילו אימא שלי נפטרה שוב. לא האמנתי שזה קורה לי, אנשים הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. אני לא יודעת עדיין להסביר את זה, אבל זה מה שהיה שם. זהו, הסיפור שהבאת הזכיר לי את זה....לא יודעת אם זה עוזר, מקווה שכן.

 

[rini45]

לא עושה שטויות

את לא עושה שום שטויות. מות האם תמיד משאיר פצע פעור גם אני תמיד עושה השלחות לגבי אמי המנוחה שנפטרה כמעט לפני 20 שנה ומשווה מה היא היתה עושה אילו היתה חיה. זה טבעי ומי שכעס כנראה לא חווה מות אם

 

[1אורטלושה]

אף אחד בעולם

היי אני לא חושבת שעשית משהו לא בסדר ואף בן אדם בעולם לא יכול לשפוט אותך על הרגשות שלך ולהחליט מתי הם התפרצו ומתי לא.... גם אני איבדתי אמא בגיל 16 היום אני בת 19 ואני מוצאת את עצמי בוכה בארועים מסוג זה משתדלת שלא ישימו לב כי זה כאב פרטי שלי והאמת שאני מעדיפה לבכות לבד שלא יראו אבל אין מה לעשות כשזה בא זה בא ולא ניתן לשלוט בזה יוצא לי לבכות אפילו סתם ביומיום כשקשה לי.... רק מי שחווה יכול להבין ותהיי בטוחה שאני מבינה אותך...

 

[סְקָאלִי]

ורד ... ../images/Emo24.gif

אפשר להבין את הכאב העצום שהרגשת ... וכמו שנאמר כאן, זה לא קשור לגיל. כל כך כאב לי לקרוא מה שחווית. לא יודעת לגבי כדור הרגעה, אבל כן כדאי אולי לעשות 'הכנה נפשית' לפני אירועים מסוג כזה, שעלולים להוות טריגר לכאבים טריים. ואפשר גם מראש לתכנן מה תעשי אם בכל זאת הכאב יפרוץ. מאוד קל להאשים את בני הדודים באטימות, וזו גם הייתה התגובה הטבעית שלי כשקראתי בפעם הראשונה את ההודעה. אבל אני משתדלת בד"כ לנסות להבין גם את הצד השני - אני מניחה שהם מאוד התרגשו לקראת המסיבה, ומאוד רצו שהיא תצליח ושאימם תשמח ולא תיעצב אל ליבה ביום חגה, ואולי זה אפילו עורר אצלהם פחדים מודחקים לגביה ... לכן לדעתי אין טעם שאף אחד יכעס על אף אחד, אלא פשוט ללמוד מזה לפעמים הבאות ... סוציאליזציה לעולם של בנות ללא אם ... חיבוק ענק לך, יקרה.