גיי40 גברי
New member
אתמול נפטר האקס שלי
הוא היה בן 51, ז"ל. הכרתי אותו לפני עשורים, כשהיה שכן שלי בבית הסמוך, בן 13 ואני בן 18. לא ידעתי שהוא גיי. לא ידעתי שאני גיי! לא דברנו הרבה אז, היה פער גילים ופער רקע (חילוני-דתי). אבא שלו היה חתיך, גבר מוצק גברי, מחוספס, קולני. אֶל הבן, בן יחיד, לא שמתי לב. סתם ילד בלונדי משחק בחצר עם כלבה שחורה. עברו שש שנים, והנה הילד גדל ונעשה גם הוא נאה וגברי. חייל. ואני כבר הייתי קצין בקבע. כבר לא בארון. הייתי מעורה בקהילת הגייז בתל אביב ("החברֶ'ה" קראו לזה אז). ישבתי עם חבר בתל אביב והוא התחיל לקרוא לי מכתבים שקבל מהומואים ברחבי הארץ, בתגובה למודעה רומזנית שפירסם ב"מעריב". היו רק שתי דרכים להכיר, דרך מודעה מקודדת ("גבר מחפש ידיד"), או ללכת לגנים. והנה החבר שלי קורא לי מכתב שהגיע מחייל בלונדיני מהיישוב שלי... זה חייב להיות הוא! בחופשה בבית טלפנתי אליו. גם הוא היה בחופשה אצל הוריו. שמעתי את הטלפון שלהם מצלצל בבית מעבר לגדר. "הלו?" אמר. אמרתי, יש לך ד"ש מהמכותב - ההוא מהעיתון מתל אביב, בוא צא ותראה מי אני. הוא יצא ואמר "אתה?!? ועוד עם כיפה?1?" התחלנו לצאת לדייטים. סרט פה, טיול על החומה שם... כמו זוג סטרייטים מהוסס. ואז הוא נרדם בשמירה בבסיס שלו והכניסו אותו למחבוש. הוא כתב לי משם מכתבי אהבה, עם ציורים של לבבות ופרחים. הצנזורה הצבאית פתחה כל אחד מהמכתבים האלה, אבל לא היה לי אכפת וגם לו לא. שמרתי אותם עד היום, כתב יד תמים כזה. השתחרר ממחבוש ובא לחופשה. יצאנו לשדה לראות כלניות. התגלגלנו בעשב הגבוה. באמצע היום. לא פחדנו. כך עברו שנתיים. הוא אהב אותי, ואני חבבתי אותו. אף פעם זה לא יוצא מאוזן. ואז בא היום השחור. נאלצתי לצאת מהצבא וגם מהארץ. לאחר לילה לבן במיטה, נפרדנו בשדה התעופה. עברו חודשים. הוא הגיע לקנדה בדרכו ללימודים בארה"ב. אבל אני כבר הייתי עם הנוכחי שלי. היה עצוב, גם לי גם לו. שנינו בשנות העשרים שלנו, עדיין תמימים. היה מטלפן אלי מהאוניברסיטה כל הזמן, ממרחק של אלפי קילומטרים, עצוב. בודד. ואז מצא את המלאך שלו. גבר טוב לב צעיר ממנו, אוהב, לא נאה במיוחד, אבל מלאך! סיימו את הלימודים עברו למדינה חמה בארה"ב ובנו בית. חיו באושר עשרים שנה. מה עשרים, יותר! נסענו לבקר. הרבה פעמים. בילינו ארבעתינו, צחקנו, שרנו. גם הם באו אלינו , נסענו למפלים, יש תמונות. ואז הוא חלה. לא ידענו. לפני שלוש שנים התחיל בטיפול ואז סיפר לנו. אני חולה. סרטן. לא עזר הטיפול. בן זוגו לקח פסק-זמן מהעבודה. נסעו לעיר אחרת, שם רופאים מומחים בזה. המלאך ישב ליד המיטה שלושה חודשים. גם האבא הגיע מהארץ. שבור ועצוב, אבל חזק. עדיין נאה גם אחרי עשורים. אתמול כיבו את המתג. הוא מת. אין יותר. האקס שלי נפטר. אני בוכה.
הוא היה בן 51, ז"ל. הכרתי אותו לפני עשורים, כשהיה שכן שלי בבית הסמוך, בן 13 ואני בן 18. לא ידעתי שהוא גיי. לא ידעתי שאני גיי! לא דברנו הרבה אז, היה פער גילים ופער רקע (חילוני-דתי). אבא שלו היה חתיך, גבר מוצק גברי, מחוספס, קולני. אֶל הבן, בן יחיד, לא שמתי לב. סתם ילד בלונדי משחק בחצר עם כלבה שחורה. עברו שש שנים, והנה הילד גדל ונעשה גם הוא נאה וגברי. חייל. ואני כבר הייתי קצין בקבע. כבר לא בארון. הייתי מעורה בקהילת הגייז בתל אביב ("החברֶ'ה" קראו לזה אז). ישבתי עם חבר בתל אביב והוא התחיל לקרוא לי מכתבים שקבל מהומואים ברחבי הארץ, בתגובה למודעה רומזנית שפירסם ב"מעריב". היו רק שתי דרכים להכיר, דרך מודעה מקודדת ("גבר מחפש ידיד"), או ללכת לגנים. והנה החבר שלי קורא לי מכתב שהגיע מחייל בלונדיני מהיישוב שלי... זה חייב להיות הוא! בחופשה בבית טלפנתי אליו. גם הוא היה בחופשה אצל הוריו. שמעתי את הטלפון שלהם מצלצל בבית מעבר לגדר. "הלו?" אמר. אמרתי, יש לך ד"ש מהמכותב - ההוא מהעיתון מתל אביב, בוא צא ותראה מי אני. הוא יצא ואמר "אתה?!? ועוד עם כיפה?1?" התחלנו לצאת לדייטים. סרט פה, טיול על החומה שם... כמו זוג סטרייטים מהוסס. ואז הוא נרדם בשמירה בבסיס שלו והכניסו אותו למחבוש. הוא כתב לי משם מכתבי אהבה, עם ציורים של לבבות ופרחים. הצנזורה הצבאית פתחה כל אחד מהמכתבים האלה, אבל לא היה לי אכפת וגם לו לא. שמרתי אותם עד היום, כתב יד תמים כזה. השתחרר ממחבוש ובא לחופשה. יצאנו לשדה לראות כלניות. התגלגלנו בעשב הגבוה. באמצע היום. לא פחדנו. כך עברו שנתיים. הוא אהב אותי, ואני חבבתי אותו. אף פעם זה לא יוצא מאוזן. ואז בא היום השחור. נאלצתי לצאת מהצבא וגם מהארץ. לאחר לילה לבן במיטה, נפרדנו בשדה התעופה. עברו חודשים. הוא הגיע לקנדה בדרכו ללימודים בארה"ב. אבל אני כבר הייתי עם הנוכחי שלי. היה עצוב, גם לי גם לו. שנינו בשנות העשרים שלנו, עדיין תמימים. היה מטלפן אלי מהאוניברסיטה כל הזמן, ממרחק של אלפי קילומטרים, עצוב. בודד. ואז מצא את המלאך שלו. גבר טוב לב צעיר ממנו, אוהב, לא נאה במיוחד, אבל מלאך! סיימו את הלימודים עברו למדינה חמה בארה"ב ובנו בית. חיו באושר עשרים שנה. מה עשרים, יותר! נסענו לבקר. הרבה פעמים. בילינו ארבעתינו, צחקנו, שרנו. גם הם באו אלינו , נסענו למפלים, יש תמונות. ואז הוא חלה. לא ידענו. לפני שלוש שנים התחיל בטיפול ואז סיפר לנו. אני חולה. סרטן. לא עזר הטיפול. בן זוגו לקח פסק-זמן מהעבודה. נסעו לעיר אחרת, שם רופאים מומחים בזה. המלאך ישב ליד המיטה שלושה חודשים. גם האבא הגיע מהארץ. שבור ועצוב, אבל חזק. עדיין נאה גם אחרי עשורים. אתמול כיבו את המתג. הוא מת. אין יותר. האקס שלי נפטר. אני בוכה.
