אתמול היתה לי שיחה מענינת

adif11

New member
אתמול היתה לי שיחה מענינת

עם האחייניות שלי ובני זוגן בנושא כמה הורים צריכים לעזור עם הנכדים.
אחת האחיניות נשואה עם תינוק ממש בן כמה ימים, אחת נשואה טריה
ללא ילדים והשלישית עומדת להנשא בעוד פחות משנה.
מסתבר שהציפיות של החבר'ה היום הן די מתקדמות. חושבים שכל זוג הורים יעמיד לרשותם יום בשבוע של עזרה משעות אחרה"צ ועד הלילה כולל לצאת באותו יום מוקדם מהעבודה (כל הסבים/סבתות הרלוונטים עובדים במשרה מלאה) כלומר שיהיו להם לפחות 2 ימים בשבוע עזרה צמודה של ההורים שלהם.

דעתכם ?
 
נכנסתי במקרה ועונה בתור הילדה הבוגרת


מכירה היטב מה שכתבת
אני לא מקבלת את זה
אם ההורים יכולים לעזור
הם יעשו זאת מרצונם
רוב ילדיהם הבוגרים כן יצפו וגם ידרשו עזרה
גם כספית וגם עם הילדים
אני לא מקבלת את זה
וקשה לי לראות את זה סביבי
לא תמיד אני בעמדה להעיר אבל שכן
עושה זאת.
 
אני רואה לא מעט סבים וסבתות שעוזרים עם הנכדים/דות.

הרבה מהם על בסיס קבוע. לא יודעת עם סבא וסבתא התנדבו לעניין ואם היו ציפיות של הבנים/נות מראש.
זוכרת שאני שמעתי במשפחה המורחבת שלי את המשפט האלמותי הבא: ׳כמה חבל שאת לא אמא צעירה. אם היית אמא צעירה יותר, היית יכולה לעזור לי עם הילדים כל הזמן׳ זוכרת שנדהמתי מהחוצפה של הבת שאמרה את זה.
 

talitush2

New member
קודם כל אין דבר כזה לדרוש !!

לא בבית ספרנו !!
מה זאת אומרת לדרוש עזרה?
אפשר לבקש, להסביר את הצרכים.
אם מתאים לסבא וסבתא - לבריאות. אם לא - שיסתדרו לבד.
נכון שהרבה מסביבי עוזרים לפחות יום בשבוע אחה"צ. למי שזה מתאים - יופי. ולמי שלא - גם יופי.
הילדים היום חוצפנים וחושבים שהכל מגיע להם.
הם לא יהססו להוציא כסף על ארוחה במסעדה טובה או נופשון קצר בחו"ל, אבל לבייביסיטר פתאום אין להם כסף והם משחקים את המסכנים שזקוקים לעזרה.

גילוי נאות - אני נהגתי כמה שנים לצאת מהעבודה וישר ללכת לעזור עם הקטנים. בשנה האחרונה הפסקתי כי הרגשנו שזה די מיותר. הם עסוקים, הולכים לחברים או חוגים ולא היה צורך. אני עושה את זה מדי פעם בשביל הכייף שלי בלבד ומציעה בעצמי. כמעט אף פעם לא מבקשים ממני.
אבל עוד מעט זה ישתנה שוב כשתיוולד בשעה טובה ....

עוד גילוי נאות - לי אף אחד לא עזר. כולם עבדו והסתדרנו לבד. כל השנים היו לי מטפלות וכו' והסתדרנו. גם בחופשות וגם במחלות. אם אין ברירה - מסתדרים.
ועוד גילוי נאות - היום מרבית הצעירים משקיעים המון שעות בעבודה, מה שמקשה עליהם להוציא את הילדים בזמן ולהיותאיתם אחה"צ. לכן גם הצרכים השתנו.
בזמננו היה מקובל לסיים בסביבות ארבע אחה"צ. היום רבים עובדים יותר מאוחר ולכן נוצרת בעיה.
אם ההורים יכולים ורוצים לעזור - זה נפלא לשני הצדדים. כייף להיות עם הנכדים וכייף לעזור.
אבל מטריפה אותי החוצפה שלהם והציפיה האוטומטית שכולם יעמדו דום עבורם.
 

mykal

New member


הרגשתי שחסכת לי הקלדה.
ואוסיף רק--שאני עוזרת הרבה מעבר ללהוציא ילדים
ולהיות בייביסיטר, ועושה באהבה, מרצוני, מאהבתי,
מההבנה לצורך ולהיות שם עבורם (במיוחד לביתי החולה)
אני בטוחה שלו היתה באה דרישה--
הייתי נעלמת--ומסרבת.
הבחירה לעשות מאפשרת לי גם מרחב במה,
והדרישה לו היתה מגיעה היא היתה לפי תכתיב--בזה אני ממש גרועה.
 
כל דבר שדורשים מיד הופך להיות לא נעים

אם הילדים דורשים, הם לא יקבלו כלום.
אני מאד מקווה לעזור לילדים שלי כמה שאפשר , היום דרישות העבודה הרבה יותר קשות ממה שהיה פעם. מחירי הדירות לא מה שהיה פעם , משערת שהמכנתא שיקחו תהיה הרבה יותר גדולה וכך גם ההחזר החודשי.
 

משתפרת

New member
אצלנו זה בהתחשבות הדדית

כרגע הנכדים כבר גדולים, אז אנחנו משמשים נהגי הסעות. גם על זה שמתי יום אחד גבול, כשהנכד קלט שאני בבית וביקש שאבוא לביה"ס להחזיר אותו. כולה 10 דקות הליכה. עניתי לו שכשחם מדי / קר מדי / אחרי יום מאומץ מאד- אבוא. אבל לא סתם לתזז אותי. לחוגים מרוחקים, לחבר בחלק אחר של הישוב- בהחלט, וביום שישי- פינוק קבוע.
כשהיו קטנים עבדנו במשרות מלאות. לעתים בימים שהבת היתה עמוסה היינו מתאמים את העבודות שלנו ואוספים אותם במקומה. הכל בתיאום.
לבייביסיטר היינו זמינים לפי הצורך, אך אם היו לנו תוכניות לאותו ערב (הצגה, קונצרט, מפגש עם בני משפחה או חברים) ידענו לומר לא. והסירוב (שלא קרה הרבה) התקבל בהבנה, לא בכעס.
כשמבקשים עזרה בשעת הצורך- זה בסדר. לדרוש- לא.
 

adif11

New member
זו עם התינוק

היא בת אחותי שלרגל הולדת התינוק שלה התכנסנו כל המשפחה. השתיים האחרות הן בנות אחי.
 

mykal

New member
הבנתי,

מה עושה הורה שיש לו 4 ילדים? כל יום הוא מטופל בנכד אחר,
והוא פנוי לעצמו רק מעט מימי השבוע?
 

משתפרת

New member
לחברה שלי 3 בנים

שלושתם קרייריסטים להדהים, נשואים לנשים שאפתניות וקרייריסטיות גם הן. לכל אחד מהבנים 4 ילדים. מוצלחים אחד אחד. חברתי ובעלה חילקו את השבוע, בכל יום הם עוזרים בבית אחר, ואם יש צורך מיוחד- הם מתפצלים וכל אחד מהם עוזר בבית אחר.
יתרה מזאת: אחד הבנים משפץ כעת את הבית. הוא וכל משפחתו (6 נפשות) פשוט עברו לגור כמה חדשים בבית ההורים. אפילו הכלב עבר דירה.
חברתי לא מרגישה מנוצלת. זו הבחירה שלה.
הלוואי והייתי מסוגלת לעשירית מהנתינה שלה...
 

mykal

New member
כמה דברים לדבריך,

1)מה שעושים מרצון וזו בחירה, יש טעם אחר
לעשיה, מאשר למלא אחר דרישה, או דיעה שאומרת "כך אני מצפה שיקרה"
זה לגמרי שונה.
2)לא אכתוב אם אני עושה פי עשר מהחברה, או פחות ממנה,
כי אין לי שאיפה להתחרות באף סבתא אחרת.(אני בטוחה שגם לך לא)
אבל מערכות יחסים, ונתינה הם לעיתים צורך.
עקרונית, לא יודעת אם הייתי מסכימה שיעברו אלי, ואם הם מרויחים טוב,
אישית הייתי עוזרת במימון ושישכרו דירה, לא כל בית בנוי לנתינה זהה.
3)אישית אני היום מתמקדת בעזרה לאחת מבנותי, וקצת "מזניחה" עזרה
לאחרים, הם מבינים את הנסיבות, ומשום מה יש כנראה גבול של זמן וכח.
4)דבר אחרון, אני תקוה שלא אזדקק להם, אבל גם יודעת,
שלא בהכרח מי שעזרתי לו יהיה המחויב ויעשה יותר ממי שקיבל פחות עזרה.
וחשוב שגם החברה שלך תהיה ערוכה לכך.ושגם אז כשלא יהיו
לידה כשתצטרך, תמשיך לדבוק באמירה שלא היתה מנוצלת.
 

adif11

New member
גם בעיני זו בעיה

אם יש לסבתא 3-4 ילדים וכולם נשואים עם ילדים, לא בטוח שיש כח לשלושה ימים כאלה בשבוע בעיקר כשבכל בית כבר יש יותר מנכד אחד.
 
הילדים שלי סירבו לקבל ממני כסף כבר בתיכון

"אבא לא נעים לי, אני עובד אז אני יכול לקנות לעצמי".
אני כבר הרגשתי לא נעים כשזה הגיע לבגדים, ממתי ילדים מממנים לעצמם בגדים?
אז ברור שבכל זאת היתה זרימה של כספים מההורים לילדים, אבל העצמאות שלהם חשובה להם מאוד.
כך היו כמעט כל החברים שלהם מהשכבה שלהם, מי שלא עבד הם הסתכלו עליו בצורה מוזרה של "מה לא בסדר איתו".
המחנכת של הכיתה אמרה לנו באסיפת הורים שלא מקובל עליה שבאופן קבוע אם היא מנפיצה איזו משימה לאחה"צ חלק מהתלמידים אומרים לה שהם לא יכולים כי יש להם משמרת.
&nbsp
כך שאני לא מקבל את הסטיגמה "הילדים של היום", לא זוכר שהיינו יותר טובים.
&nbsp
המצב הכלכלי של היום יוצר בעיה רצינית למשפחה.
בעבר היה מקובל שיום עבודה מלא מ 7 עד 3-4, או תשע עד חמש והרבה משפחות התקיימו עם מפרנס יחיד או מפרנס במשרה מלאה ומפרנס בחצי משרה.
השכר הממוצע של משרה וחצי הספיק לקיים אורח חיים של מעמד בינוני ממוצע. היום אין מצב.
ולכן אוביקטיבית הבוגרים הצעירים היום צריכים הרבה יותר עזרה מאשר הבוגרים הצעירים של פעם.
&nbsp
יש תחום אחריות גם להורים. אני יוצא מנקודת הנחה שיש לי הרבה יותר שליטה על עצמי מאשר על הילדים.
אני מנסה להבהיר לילדים מה הגבולות בהם הם יכולים לקבל עזרה והם יכולים לבקש בגבולות האלו ולא מחוץ להם. לא נותן לילדים לנחש מהם הגבולות ואם עוברים אותם אז מקבלים "הצגה פולנית" (אין קשר למוצא בפועל).
ואז הכלל שלי אומר שאם אני לא נותן אז זה "לא" מפורש ואם כן נותן אז בחיוך, לא בפרצוף חמוץ.
&nbsp
לחברים וקרובים יש ילדים מבוגרים משלי אז יכולתי ללמוד מהם וגם מטעויות שלהם, זה בינתיים ההכי טוב שהצלחתי לגבש.
&nbsp
 

mykal

New member
המשפט האחרון שלך

הכי מוצלח שאפשר לחשוב.
והסיבה היא--שאין באמת שום מקרה אחד שדומה לאחר,
ואין שום צורך של ילד אחד דומה לצורך של ילד אחר.
ונסיבות חיינו מובילות אותנו להרבה אמיתות שאנחנו חוזרים בנו מהן,
כי מה העתיד טומן בחובו, אין לנו מושג.
ולכן אני חושבת שהשאלה היא ענין של תפיסת עולם כללית של ילדים,
בגישה של איך הם רואים תפקידינו כהורים.
 
never say never

כתבתי תשובה ארוכה (שתפוז לקח אותה ממני)
מה אני חושבת שהייתי עושה לו הייתי סבתא (כש אהיה ).
ואז אמרתי לעצמי--- בעצם אין לי מושג איך אנהג, מה יהיו הצרכים שלהם, מה יהיו הרצונות שלי, איך יהיה המצב הכלכלי-תעסוקתי...
בקיצר לא חושבת שאני יכולה לנבא התנהגות כי הכול כל כך גמיש משתנה מתחלף.
לא דומה ילד אחד לשני, וצרכים של כל אחד שונים.
(לא בהקשר של נכדים,אלא בכלל).

אני כן חושבת שאי אפשר להשוות ל"איך אנחנו היינו כהורים צעירים"
כי החיים זרמו והשתנו, החל מדפוס העבודה (מחצי משרה למשרה מלאה פלוס) ,מדפוס המגורים (בעלות דירה) מדפוס הקניות (סופשבוע, הזמנות אינטרנט) והסבאים (עובדים ופחות פנסיונרים).
מכאן אי אפשר להשוות.
 

adif11

New member
אני מאוד מסכימה עם כל מי שאמר פה

שלעשות בשמחה - סביר שכן, כל אחד לפי יכולתו. לעשות כי דורשים ממך - זו כבר בעיה.
גם לי יש בעיה עם גישת ה"כל העולם חייב לי".
בזמנו קיבלתי הרבה עזרה עם הבכור מאמא שלי האהובה ז"ל, היא בדיוק יצאה לפנסיה , עדיין נהגה ובאה ברצון ובשמחה.בכל מקרה היה מדובר בשעות צורך ולא ביום קבוע בשבוע. כשנולד לי השני בעלה עבר בדיוק התקף לב חמור והיא טפלה בו. לא העזתי לבקש ובאמת לא קיבלתי עזרה וזה היה בסדר גמור.
מעולם לא שכחתי את העזרה הגדולה שנתנה מכל הלב כשהיה באפשרותה.
לדרוש ? לא היה עולה בדעתי.
 
אני עובדת במקום מכובד שיש בו לא מעט סבתות עובדות

ורובן אומרות שאם אין להן משהו חריג בעבודה, הן בשמחה יוצאות מוקדם או לוקחות יום חופש כשיש נכד חולה
הן טוענות שהקריירה שלהן כבר יציבה/ לקראת סופה והן רוצות לאפשר לילדים שלהן גם קריירה כמו שהן בנו והן טוענות שבשוק של היום יותר קשה לבנות קריירה יציבה כמו שיש להן
 

iris mom of two

New member
מטבע הדברים

עם הילדים שלי לא קבלתי עזרה, והיה לי יותר קל ככה. בחרתי לגור רחוק ממשפחה, והיה לי מאד נוח להיות עצמאית בנושא. היה שתוף פעולה עם חברים, חברים שהגיעו לקרבה כמעט משפחתית והילדים גדלו ביחד. חברים ששמרו על הילדים שלי, ואני על שלהם (והיום שומרים על הכלבים) במקרה הצורך.
&nbsp
לא הייתי מקבלת בקלות דרישה לעזרה. מצד שני, הילדים שלי קבלו תואר ראשון בלי חובות, שזה ביג דיל בארה"ב, לבת יש אוטו, וכנראה גם הבן יקבל בקרוב. אני משארת שאם הם יחיו קרוב אני אעזור עד כמה שהם ירצו אותי. במיוחד כי אני לא עובדת. כבר היום במשפחה שלנו מקובל שעזרה הדדית זה רצוי ונכון. המיוחד שלא גדלתי בדיוק ככה.
 
כבר בבית החולים כשילדתי, הודיעו לנו לא לצפות לעזרה

במקרה שלי, כשילדתי את ביתי הבכורה, כבר בבית החולים, הודיעה לי חמותי שלא תהייה חלק בעזרה עם הילדים שלי ואם אני ארצה עזרה, אבקש מאימי. אימי אישה חולה נפשית כל חייה .. הייתי בהלם, לא ביקשתי מעולם עזרה. לא לפני שילדתי וגם לא לאחר שילדתי את 3 בנותי. כל חיי גידלנו את הבנות לבד, ללא עזרה. לא יצאנו שנים לשום מקום בשל חוסר כספי לקחת בייביסיטר. כיום, בנותיי גדולות 26 23 17. הגדולות עזבו את הבית ונשארנו עם בת ה 17. ואנחנו חוגגים
מבלים, נוסעים. כל מה שלא עשינו שנים כזוג- כיום אנו מפצים עצמנו ובגדול. הצער שלי שגם בימי ההולדת בגן וכל חגיגה אחרת, לא זכו בנותיי לכך שהורי בעלי יהיו נוכחים.. גם בגיוס הבנות- היינו אך ורק אני ובעלי. וכך בשאר האירועים בחיינו. אנו זכינו וזוכים למשפחתיות מעולה. רבות מחברותיי נעזרו בהורים בכל דבר. מחופשות בתי ספר, נסיעות לחול לבד עם בן הזוג..
ההפסד כולו של הוריי והורי בעלי שמעולם לא היו נוכחים!
אנו זכינו למצות כל יום עם הבנות שלנו. גדלנו לתוך מציאות שמסתדרים לבד וזה מה שהיה.
 
למעלה