אתמול בשדה תימן
אמיר שלום מנג'ס לי כבר שנים שאבוא לטוס איתו בדאון בשדה תימן. טוב, ארזתי את בני יונתן (9) ואת ביתי נגה (30) אל תוך המגורון (כך נקרא בעברית "האוטו קראוואן) וירדנו ביום שישי לשדה תימן. קיוויתי לתפוס לנו פינה שקטה, עם חיחבור לחשמל, להעביר בה את הלילה, אך מיד הגיע איזה אבו עלי וסילק אותנו. הודיתי לו מקרב לב ויצאנו למרחבים בטבע. אחרי לילה קר שבו העיר אותנו סיור משטרתי והזהיר אותנו משוד של בדווים (כנראה שכבר מסוכן לישון בחוץ במדינה הזאת). טוב, מה אני מבלבל את המוח, להלן תיאורי הטיסות: הראשון עלה יונתן שביקש לנחות אחרי כרבע שעה. הסתבר שלמרות שהאוויר נראה למטה יציב לחלוטין, הוא היה "במפי" משהו, מה שגרם לילד בחילות ואח"כ הבטחה כי הוא לעולם לא יטוס יותר בדבר כזה... נגה האריכה 20 דקות והקיאה לאחר הנחיתה (טוב לראות את הגב של השעיר של אמיר...) למזל כולנו, מחוץ לדאון. התנאים הלכו והשתפרו, היום היה חם להחריד, ומי מיכם שחושב שלחכות בעמדה ביום קיץ, לבוש סרבל טיסה ורתמה, זה חם - מוזמן לשבת בדאון, כשחופתו סגורה, וחלון בגודל קופסת סיגריות הוא הקשר הסמלי היחיד לחמצן. המראנו, אמיר לא מפסיק לדבר לשלושה מיקרופונים בו זמנית, ודרך אגב גם מטיס את הדאון. אני שכבר 4 שנים לא היטסתי דאונים וגם הנסיון הקודם מסתכם בקורס שכלל 75 המראות בהונגריה, נטלתי את הסטיק בטרמיקה הראשונה, וכל מה שאני זוכר ממנה הם מחוגי השעונים השונים שניסיתי לא להתבלבל ביניהם. אחד מהם היה ואריו, אילם (איזה אהבלים החברה האלה, "אזניים להם ולא ישמעו". אמיר משתמש בנוסף במכשירי הטיסה שלו מהגלישה, והוואריו שלו צפצף אבל ללא "טוטל אנרג'י" העניין לא אמין. בינתיים, אברון, שהמריא קצת לפנינו, מדווח על 6.5 (אלף מטר) ואנחנו מטפסים ל 5.5. אני מרוצה שבכלל הצלחתח להשאר בטרמיקה. הדבר בדאייה מורכב יותר מהגלישה ומחייב יותר תיאום בין פעולות מגוונות באותו הזמן. אנחנו עוזבים את הטרמיקה ודולקים בעקבות אברון מזרחה. חוצים את ב"ש מצפון. פה ושם תופסים איזה טרמיקה 2+ ואז הילדים מודיעים לנו בקשר שנמאס להם. ביקשתי מאמיר לאבד גובה "בהתחרעות" צלילות ב- 180 קמ"ש ולאחריהן פניות הדוקות (אין לי בעייה עם ג'י חיובי) ואני, למרות (או אולי בזכות) פחית הבירה שתידלקתי לפני הטיסה, מרגיש טוב. אמיר מזכיר לי את מיקומן של שקיות ההקאה, (ככה זה עם הקטנים, תמיד מנסים לבנות את האגו שלהם על חשבון הגדולים). נחיתה ממש רכה (ככה זה כשטייס בינוני לוקח לעצמו יועץ טוב) בערך שעה באוויר. נהניתי, אבל אין מה להשוות.(ובכל זאת אשווה קצת): הגלישה האווירית הרבה יותר חושנית. אתה טס בעצמך ולא מטיס משהו, אבל ההשוואה היא שלי ואינה אובייקטיבית. בכל אופן, יש אור בקצה המנהרה, כשנהיה (ממש) זקנים ולא נוכל להרים גלשנים ולרוץ איתם, ניתן לפייפרים לגרור אותנו, והטרמיקות יהיו כנראה אותן טרמיקות.לסיכום: תודה רבה לאמיר שלום ולטל אברון שעזרו. בלעדיהם, הייתי כותב שמות של אנשים אחרים... ותודה לאבו עלי האחראי על האתר, שקיבל אותנו בשחצנות והעיף אותנו מהשדה ללא כל גינונים. יצא גבר.
אמיר שלום מנג'ס לי כבר שנים שאבוא לטוס איתו בדאון בשדה תימן. טוב, ארזתי את בני יונתן (9) ואת ביתי נגה (30) אל תוך המגורון (כך נקרא בעברית "האוטו קראוואן) וירדנו ביום שישי לשדה תימן. קיוויתי לתפוס לנו פינה שקטה, עם חיחבור לחשמל, להעביר בה את הלילה, אך מיד הגיע איזה אבו עלי וסילק אותנו. הודיתי לו מקרב לב ויצאנו למרחבים בטבע. אחרי לילה קר שבו העיר אותנו סיור משטרתי והזהיר אותנו משוד של בדווים (כנראה שכבר מסוכן לישון בחוץ במדינה הזאת). טוב, מה אני מבלבל את המוח, להלן תיאורי הטיסות: הראשון עלה יונתן שביקש לנחות אחרי כרבע שעה. הסתבר שלמרות שהאוויר נראה למטה יציב לחלוטין, הוא היה "במפי" משהו, מה שגרם לילד בחילות ואח"כ הבטחה כי הוא לעולם לא יטוס יותר בדבר כזה... נגה האריכה 20 דקות והקיאה לאחר הנחיתה (טוב לראות את הגב של השעיר של אמיר...) למזל כולנו, מחוץ לדאון. התנאים הלכו והשתפרו, היום היה חם להחריד, ומי מיכם שחושב שלחכות בעמדה ביום קיץ, לבוש סרבל טיסה ורתמה, זה חם - מוזמן לשבת בדאון, כשחופתו סגורה, וחלון בגודל קופסת סיגריות הוא הקשר הסמלי היחיד לחמצן. המראנו, אמיר לא מפסיק לדבר לשלושה מיקרופונים בו זמנית, ודרך אגב גם מטיס את הדאון. אני שכבר 4 שנים לא היטסתי דאונים וגם הנסיון הקודם מסתכם בקורס שכלל 75 המראות בהונגריה, נטלתי את הסטיק בטרמיקה הראשונה, וכל מה שאני זוכר ממנה הם מחוגי השעונים השונים שניסיתי לא להתבלבל ביניהם. אחד מהם היה ואריו, אילם (איזה אהבלים החברה האלה, "אזניים להם ולא ישמעו". אמיר משתמש בנוסף במכשירי הטיסה שלו מהגלישה, והוואריו שלו צפצף אבל ללא "טוטל אנרג'י" העניין לא אמין. בינתיים, אברון, שהמריא קצת לפנינו, מדווח על 6.5 (אלף מטר) ואנחנו מטפסים ל 5.5. אני מרוצה שבכלל הצלחתח להשאר בטרמיקה. הדבר בדאייה מורכב יותר מהגלישה ומחייב יותר תיאום בין פעולות מגוונות באותו הזמן. אנחנו עוזבים את הטרמיקה ודולקים בעקבות אברון מזרחה. חוצים את ב"ש מצפון. פה ושם תופסים איזה טרמיקה 2+ ואז הילדים מודיעים לנו בקשר שנמאס להם. ביקשתי מאמיר לאבד גובה "בהתחרעות" צלילות ב- 180 קמ"ש ולאחריהן פניות הדוקות (אין לי בעייה עם ג'י חיובי) ואני, למרות (או אולי בזכות) פחית הבירה שתידלקתי לפני הטיסה, מרגיש טוב. אמיר מזכיר לי את מיקומן של שקיות ההקאה, (ככה זה עם הקטנים, תמיד מנסים לבנות את האגו שלהם על חשבון הגדולים). נחיתה ממש רכה (ככה זה כשטייס בינוני לוקח לעצמו יועץ טוב) בערך שעה באוויר. נהניתי, אבל אין מה להשוות.(ובכל זאת אשווה קצת): הגלישה האווירית הרבה יותר חושנית. אתה טס בעצמך ולא מטיס משהו, אבל ההשוואה היא שלי ואינה אובייקטיבית. בכל אופן, יש אור בקצה המנהרה, כשנהיה (ממש) זקנים ולא נוכל להרים גלשנים ולרוץ איתם, ניתן לפייפרים לגרור אותנו, והטרמיקות יהיו כנראה אותן טרמיקות.לסיכום: תודה רבה לאמיר שלום ולטל אברון שעזרו. בלעדיהם, הייתי כותב שמות של אנשים אחרים... ותודה לאבו עלי האחראי על האתר, שקיבל אותנו בשחצנות והעיף אותנו מהשדה ללא כל גינונים. יצא גבר.