אתמול בערב
הייתי בהצגה. וככה, איך שמתארגנים לשבת בכסאות הקטנים והמעצבנים בבית החייל, בלי לדעת אם אפשר לצאת מהם אח"כ, אני רואה זוג צעיר שנכנס ויושב כמה שורות לפני. אדון חרדון וגברת חרדונה ("כי הוא היה כזה רזה והיא כ"כ שמנה"), והם ישבו והתחבקו והתנשקו. ויא אולוהים, כמה שזה עשה לי טוב על הלב. בתור אחת שאף פעם לא היתה "ייצוגית מספיק", זה הכניס לי קצת תקווה. ומה אנחנו צריכים יותר מזה בימים אלה ? נ"ב ולמרימים גבה - אכן, זו היתה הודעת הפתיחה הרשמית שלי.
הייתי בהצגה. וככה, איך שמתארגנים לשבת בכסאות הקטנים והמעצבנים בבית החייל, בלי לדעת אם אפשר לצאת מהם אח"כ, אני רואה זוג צעיר שנכנס ויושב כמה שורות לפני. אדון חרדון וגברת חרדונה ("כי הוא היה כזה רזה והיא כ"כ שמנה"), והם ישבו והתחבקו והתנשקו. ויא אולוהים, כמה שזה עשה לי טוב על הלב. בתור אחת שאף פעם לא היתה "ייצוגית מספיק", זה הכניס לי קצת תקווה. ומה אנחנו צריכים יותר מזה בימים אלה ? נ"ב ולמרימים גבה - אכן, זו היתה הודעת הפתיחה הרשמית שלי.
