אתמול בלילה......

[Sודית]

אתמול בלילה......

מתוך שיעמום, ככה לפני השינה.... הדלקתי את הטלויזיה...ככה סתם. קפצתי מפה לשם...מערוץ לערוץ ו.... עצרתי על תמונה אפורה וקודרת, אההה, חשבתי לי, יום השואה קרב ובא. נשארתי בערוץ והמשכתי לראות את הסרט. ולמה אני מספרת לכם? היה שם קטע...אינטימי...כואב ועצוב, בעיני כמעט לא יאומן... בין שני גברים על סף הדיכאון, באחד הגטאות. חייבת לספר לכם את הרקע... הם היו שניהם לבד, במגרש ענק וריק... משני צידי המגרש היו ערימות של אבנים גדולות. הם היו צריכים להעביר את האבנים מצד לצד וחוזר חלילה. וככה שניהם לבד, השלג יורד וכפור במשך כל היום, הלוך וחזור. כל שעתיים קיבלו הפסקה של כמה זמן, ובזמן הזה הם היו חייבים לעמוד דוממים אחד ליד השני ולא לזוז. ה"קאפו" השקיפו עליהם מלמעלה, כל הזמן. באחת ההפסקות, כשהם עומדים זה לצד זה, קפואים מקור, התחילה ביניהם שיחה...בלחישה כואבת.... "קר לך נכון?, אתה רוצה שאחמם אותך?" ..."כן קר לי, אבל אתה לא יכול, כי אסור לך לנגוע בי" "אני לא חייב לגעת, תנסה לדמיין שאני נוגע בך.... "תדמיין שאני נושק לך, מלטף אותך....אתה מתחמם.... אתה מרגיש אותי....אתה נוגע בי גם.... " הם המשיכו כך את השיחה עד שהגיעו לסיפוק הדדי, שניהם עם דמעות של כאב נוראי בעיניים, שאומר: -"אלוהים לאן הגענו?" בלי לגעת אחד בשני, בלי להביט אחד בשני.... רק לחישות של כאב הדדי ובריחה מהמציאות הנוראית. ת´אמת...הייתי המומה מהקטע...נקרעתי מכאב. ואני שואלת אתכם...האם זה ייתכן??? האם זה אפשרי?? סליחה אם זה ארוך....סליחה שזה נורא כואב.... אבל רציתי לשתף אתכם ולשמוע את דעתכם. סודית...שלא יכולה לשכוח את הקטע הזה.

 

[אש לי]

Xספרס של חצות../images/Emo29.gif

בוודאי רבים ראו וזוכרים את הקטע של שני גברים שמגיעים לזה בעקבות סיטואציות שכאלה...מה אגיד לך סודית אכן עצוב...נוגע...קורע.

 

[רשפים של אור]

קוראת והדמעות זולגות...

איזה קטע כואב, כמה קשה. אני מאמינה שאפשרי, אנשים ברחו מהמציאות בכל מיני דרכים, חיפשו חום, חיפשו את עולם אחר, מכירה סיפור דומה על אוכל. אולי אביא אותו מחר. זוכרת את כולם

רשפים

 

[פסיפלורה]

../images/Emo16.gifלשורשים הפצועים שלי..../images/Emo16.gif

הרשו לי.. בין כל הבדיחות והסקס.. להדליק נר קטן. לשני הסבים שלי, לשתי הסבתות, לכל משפחתו של אבי ז"ל, לכל בני הדודים והדודים מצד אימי.. הרשו לי להדליק נר לאמא.. היא מתה בגיל 53 כשהייתי בת 17.. רק עיכוב של 40 שנה בהם חיה את השואה יום יום.. היא היתה חולת לב . מגיל 13 היתה חולת לב.. מאותו יום בו אספו אותה ואת שלושת אחיותיה, ואת סבתא שלי.. הוציאו החוצה את סבי שהיה חזן הקהילה היהודית וכרתו את ראשו לפניהם. למען יראו וייראו היהודים. סבתא היתה אחות ואמא שרדה את אותו ארוע. מאז -הלב הזכיר את השואה בכל פעם מחדש. עם כל ארוע . כל התקף. אני גדלתי לאמא שלימדה אותי לא לשנוא משום שהגרמנים שנאו. בצורה עיוורת "ותראי לאן זה הוביל אותם.. ואותנו.." נהגה לומר. גדלתי לאמא שלא היתה מסוגלת לשנוא.. ולא היתה מסוגלת לראות דם. אני זוכרת - גיל 4 . נפלתי בדרך מהגן אל הבית במושב בו גדלתי. הברך דיממה ולא יכולתי ללכת לאמא.. כי לאמא אסור לראות דם. כואב לה בלב. אז למדתי ללכת לשכנה כדי שתחבוש אותי ורק אז הייתי חוזרת לאמא לחיבוק המנחם. עם התחבושת המסתירה את השואה.. אמא מתה מהתקף לב בגיל 53, ביום הולדתי ה- 17 בדיוק. כן - אני "חוגגת" כל יום הולדת.. והיא בסך הכל מתה 40 שנה אחרי.. וגם נר אחד לאבא. אבא הסגור והמסוגר. הוא נשאר לבד מכל בני משפחתו. הוא נתפס בתחילת המלחמה עם פנקס חבר של המפלגה הקומוניסטית, פנקס של שכן נוצרי. בטעות נחשב לקומוניסט ונכלא בתחילת המלחמה תחת שם בדוי.. וזה מה "שהציל" אותו. היה בכלא עד שהסתיימה המלחמה.. אבל כל משפחתו לא שרדה. הוא נשאר לבד. שם נעוריי הוא לא שם משפחתו של אבי. הוא אמר ששם המשפחה נקבר עם כל בני משפחתו. כשהוריי נישאו, המציאו שם חדש. משולב משם נעוריה של אמא ושם משפחתו של אבא. משהו חדש.. "נקי". אבא. האיש שלא ידע להראות אהבה.. רק לאמא. כל כך אהבו.. כשמתה - ליבו נשבר. בריאותו התדרדרה וארבע שנים לאחר מותה - הוא הצטרף אליה. אז התחתנתי, הורים יקרים שלי. עם איש אחד שבטח היים מתים עליו אם הייתם מכירים אותו.. בדיוק חתן שכזה שהייתם מאחלים לי. ויש לי ארבעה ילדים מדהימים. אוףףףף חבל שלא הייתה להם הזכות להכיר אתכם. חבל שלא היה לכם העונג להכיר אותנו. אני מתגעגעת המון.. פסי-דור-שני

 

[אש לי]

התחבושת שמסתירה את השואה

איזה משפט ענק מתנתקת עכשיו מכאבי האישי וכואבת הרבה יותר עמוק את אלה שהלכו ואת אלה שנישארו ומתגעגעים פסי מתוקה הורדת לי דמעות הרבה חיבוקים איימי

 

[דג דניאל דן op]

../images/Emo16.gif

 

[אחותו של שקספיר]

נר זיכרון למורה להתעמלות

שהיה לו שפם קטן מעל שפתו העליונה, קטן וקצוץ. לבש תמיד גופיות לבנות של "אתא",ומכנסי התעמלות או טרנינג ארוכים. קראנו לו בסתר ביננו לבין עצמנו "היטלר",אבל במין חוש של ילדים ידענו שאסור שהוא ישמע את זה, אולי בגלל שהיה רווק מבוגר ועגמומי, שרק רהצ שנצליח בספורט. שנדע לרוץ הכי מהר שאפשר. נר זיכרון לאיש מהחנות דגים, אלו ששחו במי האמבט הענק המלוכלכים, שהיה לובש סינור שפעם היה לבן, וכיום היה לו צבע אפור דהוי. היה מרים את שרוולו האחד,כדי לשלוף את הדג שסבתא בחרה מהמים.על זרועו מספר חרוט. שאלתי למה הוא רשם את מספר הטלפון על היד, ולא קיבלתי תשובה. ידעתי במין חוש של ילדים שאסור לשאול שוב את השאלה הזו. נר זיכרון לשתי הנשים נטולות הגיל, שגרו בדירת חדר קטנה ,ליד הספריה הצבורית, שהאכילו את כל החתולים של השכונה. היו מטיילות בלילות החורף הארוכים עד הקבוץ בגבולה של העיר וחוזרות. ימים שלמים של הלכיה מחזיקות יד ביד.הולכות ושותקות צועדות את מצעד חייהן. נר זיכרון לקשישה המשוגעת שגרה בדירה המטונפת שעיתונים ושאריות של הכל מילאו אותה, שהייתה אוגרת מים בדודי ברזל ונחושת מחלידים, והייתה צועקת מדי פעם מהמרפסת צעקות ונהמות שאיש לא הבין. לכל האנשים הבודדים והעצובים שישבו כל יום בשעה שתיים ,אחרי החדשות מקול ישראל , ושמעו את "המדור לחיפוש קרובים" ואחר כך סגרו את הרדיו, בדיוק שהחלה "הפינה לאם ולילד" ושישבו ליד השולחן הקר, עד מהדורת הערב של "המדור לחיפוש קרובים" אולי הפעם ימצאו את יקירם? לכל אלו שהכרתי ששרדו משם. לכל אלו ששמעתי שספוריהם קובעו בתודעה האישית שלי, וכל אלו שלא ידעתי מעולם. נר של זיכרון. כולנו דור שני ושלישי (ורביעי) של התודעה הלאומית. אבל קל יותר לזכור אנשים, בודדים ,פרטים,תמונות ולא מספרים לא נקלטים. ותודה פסי. בשמם(גם).

 

[פסיפלורה]

אמת..

ביום הזה כולם מכווננים לזכור את השישה מיליון.. ושוכחים את השרידים.. את אלו שסחבו על גבם את הכאב, הזכרונות, העצב האין סופי הזה, ההאשמה על כך ששרדו.. במשך כל כך הרבה שנים התייסרו.. והם מתים עכשיו בשקט, אחד אחר השני.. ולא זוכרים אותם..

 

[אישה50]

ואצלי

יום השואה הוא תמיד חזרה לבית אימא וזה כואב וזה מוכר ואני מבכה את שהיו ואינם משם ומכאן והכל מתערבב ואני מבכה את חיי אל מלא רחמים המצא מנוחה נכונה למתים ולחיים אישה50

 

[מייקי69]

דומעת ושרה, שרה ודומעת - לשורשינו..

 

[mika2]

../images/Emo24.gif

בוקר טוב לך פסי, מדהים הסיפור שלך, ומעניין שדווקא הסיפורים האישיים האלה מאפשרים לקלוט את גודל הזוועה. הלב נשבר. בפורום הזה אנחנו באים עם כל "בעיות" האהבה שלנו. ולרגע מסתכלים עם מה האנשים שחוו את השואה היו צריכים נפשית להתמודד, ואיך בכלל אפשר ? ואיך הבעיות שלנו מתגמדות... חיבוק ועידוד ביום הבלתי נתפש הזה. ממני.

 

[פסיפלורה]

תודה, מיקה ../images/Emo25.gif ../images/Emo13.gif

 

[Sודית]

פסי יקרה...

חידודין חידודין השארת אותי. אין סוף לספורי השואה המצמררים. כואבת את כאבך על הורייך ומשפחתך. שמחה עבורך שטוב לך ובנית משפחה משלך. היי חזקה אישה... סודית איתך...

 

[פרח גן עדן]

ואני??? מי אני?????

ליאת-לא סתם ליאת! אלה לי-את של סבא! קרואה על שם אימו לאה-נכדה בכורה לבית המשפחה! גדלתי על הסיפורים-גדלתי על המנגינות במנדולינה.....ילדה של אהבה! ולמה דוקא היום שהוא היום הכי קשה לסבא-לא הצלחתי אפילו להרים את השפורפרת ולהגיד(למרות שהוא יודע) סבא-אני אותך אוהבת! מוקדש לך סבא שלי: תמיד היית לידי כאשר הייתי זקוקה לך. גם אם לא תמיד הסכמנו זו עם זה, האהבה שלך תמיד הכריעה את הכף.אתה לימדת אותי על נדיבות ואהבה מהי-אתה הענקת לי את היכולת לסלוח, ואת היכולת למצוא אהבה בעולם.... אתה הענקת לי את שמי:לי-את-ואני שלך תמיד!!!

 

[Sודית]

ריגשת אותי...לו את....

אף פעם לא מאוחר לאמר אף פעם זה לא יותר מידי כתבת לו מילים יפות... התקשרי אליו, אימרי לו הקריאי לו את המילים האוהבות. אני מאמינה שהוא יודע עד כמה, את אוהבת.... סודית בהערכה

 

[ירקרק]

קורא ודומע !

 

[פרח גן עדן]

קרואה=נקראת

 

[דינה.מיט]

לסבא שלי הגיבור

אולי אתם זוכרים לפני כמה שנים איש זקן בבני ברק הציל ילד קטן משיניים של כלב שהתנפל עליו איש זקן בן-70 קפץ מגדר בגובה 2 מ´ לעבר כלב טורף היכה אותו במקל כדי שהכלב יעזוב את הילד ואז הכלב פנה לתקוף אותו את סבא שלי שראה בעיני רוחו את כלבי הגרמנים ולא יכול היה להניח לילד ליפול טרף עמדו שם הרבה אנשים מסביב כולם מפוחדים כדי לגשת וסבא שלי הגיבור ששרד את אאושוויץ את צעדות המוות את החודשים הארוכים במחנות עולים עד שניתן היה להיכנס לארץ ....... חודשים ארוכים סבא סבל מהנשיכות האכזריות מהשתלות עור שלא ממש הצליחו עד היום ראומטיזם אבל תמיד עם חיוך תמיד בחיבוקים גדולים לנו לנכדים ולנינים תמיד באופטימיות ואהבה לסבא שלי וסבתא היקרים עד מאה ועשרים למרות ועל אף כל המרצחים שרדנו ונשרוד!!!

 

[ירקרק]

ואוווווווו...

אכן סיפור גבורה מופלא! רק אדם שחישל נפשו מול מרצחים, כדי לשרוד ולהמשיך בחיים, יכול להשליך חייו מנגד, למען הצלת חייו של ילד! כמאמר העולם: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ" אני בטוח שגם את נכדתו היקירה, קיבלת מעוז נפשו של הסב הדגול, וגם בך טמון אותו עוז-רוח, למען רווחתו של כל ילוד. גם אני מצטרף לאיחולים הלבביים, לאריכות ימים ושנים.

 

[גילה37]

מה שאומר שסיפוק מיני .......

הוא לא בהכרח סיפוק פיזי בלבד, הסיפוק המיני הוא לרוב גם צורך נפשי של להיות ביחד עם עוד מישהו, לקבל חום,לא להרגיש בודד וכו´ ולכן החיבור של המינים לא משנה אלה הסיטואציה שגרמה להם להתקרב , אני שמחה עבורם שמצאו אחד את השני בדרך הזו.