זה כנראה לא יעזור לך לעוף באוויר
זה עשוי לעזור לך להכיר תהליכים מחשבתיים/רגשיים החולפים בך.
אם זה לא מעניין אותך, אין שום צורך בעולם לעשות זאת.
אינני יודע למה לייטפלייק מתכוון כשהוא כותב משהו, לכל היותר אני יכול לדעת מה אני מדמיין שהוא מתכוון.
לי ברור שהמציאות היא אמיתית, אבל הרבה ממה שאני מכנה "מציאות", היא בעצם תוכן של דמיונות שרצים לי בראש.
כלומר, זה לא שהמציאות עצמה מדומיינת, אלא שבמציאות אני מדמיין כל מיני דברים, ומכנה אותם "מציאות".
כל מה שאני מאמין בו מבלי לחוות אותו איננו המציאות, המציאות היא אך ורק החוויה שלי, הכוללת בין השאר את אותן אמונות.
חלק מהאמונות האלה "שימושיות" עבורי - למשל האמונה שאם אשים פופקורן במיקרוגל ואחכה קצת, יצא פופקורן.
גם האמונה שאינני מסוגל לעוף שימושית במקצת, היא גורמת לי לרדת במדרגות במקום לקפוץ מהחלון.
לעומת זאת, האמונה כי "לפעמים נכון להשתמש באלימות" איננה שימושית עבורי, ואם אני מסוגל להטיל בה ספק, ולבחון אותה בתור אמונה ולא בתור "אמת", הרי שאני מסוגל לראות אותה נוצרת בתוכי ואת התהליך המייצר אותה.
לכן השלב הראשון בהיכרות עם עצמי הוא ההכרה כי ה"דעות" וה"אמונות" וה"אמת" שלי הם כולם בעצם דמיונות שלי, ושיש איזה תהליך המייצר בי את הדמיונות האלה, ואני מסוגל, אם זה מעניין אותי ואני זוכר לשים לב, לראות את התהליך הזה.
אני יכול גם פשוט להאמין בכל דעה ורעיון שעולים בי, אבל מה קורה כאשר החוויה עצמה סותרת את הדעות האלה?
למשל, מה קורה אם אני מאמין כי אני "אדם חכם" ואז נכשל במבחן? אני מיד שופט את עצמי וכועס על עצמי וסובל מכך.
השיפוט הזה והכעס הזה הם אולי תוצר ישיר של הקונפליקט בין ה"אמת" שאני מאמין בה לבין החוויה עצמה.
בסופו של דבר, אם טוב לך איפה שאתה נמצא, אז זה בכלל לא משנה במה אתה מאמין ובמה לא.
אין כאן שום "נכון" או "לא נכון", רק נסיון להכיר את החוויה כפי שהיא.
ה"ערך" היחיד של זה הוא שעם הזמן פחות דברים מפריעים לך.
פחות מפריע לך כשמדברים אליך לא יפה, ופחות מפריע לך כשדברים לא קורים כפי שאתה "רוצה" שיקרו.
אם כבר הגעת לשם, ושום דבר לא מפריע לך יותר, הרי שבאמת אין לך צורך בכל זה.
אם לא, אולי שווה לברר מאיפה ה"מפריע לי" הזה מגיע, וזו לתחושתי אחת הדרכים לעשות זאת.
שיהיה שבוע נהדר ומופלא.
זה עשוי לעזור לך להכיר תהליכים מחשבתיים/רגשיים החולפים בך.
אם זה לא מעניין אותך, אין שום צורך בעולם לעשות זאת.
אינני יודע למה לייטפלייק מתכוון כשהוא כותב משהו, לכל היותר אני יכול לדעת מה אני מדמיין שהוא מתכוון.
לי ברור שהמציאות היא אמיתית, אבל הרבה ממה שאני מכנה "מציאות", היא בעצם תוכן של דמיונות שרצים לי בראש.
כלומר, זה לא שהמציאות עצמה מדומיינת, אלא שבמציאות אני מדמיין כל מיני דברים, ומכנה אותם "מציאות".
כל מה שאני מאמין בו מבלי לחוות אותו איננו המציאות, המציאות היא אך ורק החוויה שלי, הכוללת בין השאר את אותן אמונות.
חלק מהאמונות האלה "שימושיות" עבורי - למשל האמונה שאם אשים פופקורן במיקרוגל ואחכה קצת, יצא פופקורן.
גם האמונה שאינני מסוגל לעוף שימושית במקצת, היא גורמת לי לרדת במדרגות במקום לקפוץ מהחלון.
לעומת זאת, האמונה כי "לפעמים נכון להשתמש באלימות" איננה שימושית עבורי, ואם אני מסוגל להטיל בה ספק, ולבחון אותה בתור אמונה ולא בתור "אמת", הרי שאני מסוגל לראות אותה נוצרת בתוכי ואת התהליך המייצר אותה.
לכן השלב הראשון בהיכרות עם עצמי הוא ההכרה כי ה"דעות" וה"אמונות" וה"אמת" שלי הם כולם בעצם דמיונות שלי, ושיש איזה תהליך המייצר בי את הדמיונות האלה, ואני מסוגל, אם זה מעניין אותי ואני זוכר לשים לב, לראות את התהליך הזה.
אני יכול גם פשוט להאמין בכל דעה ורעיון שעולים בי, אבל מה קורה כאשר החוויה עצמה סותרת את הדעות האלה?
למשל, מה קורה אם אני מאמין כי אני "אדם חכם" ואז נכשל במבחן? אני מיד שופט את עצמי וכועס על עצמי וסובל מכך.
השיפוט הזה והכעס הזה הם אולי תוצר ישיר של הקונפליקט בין ה"אמת" שאני מאמין בה לבין החוויה עצמה.
בסופו של דבר, אם טוב לך איפה שאתה נמצא, אז זה בכלל לא משנה במה אתה מאמין ובמה לא.
אין כאן שום "נכון" או "לא נכון", רק נסיון להכיר את החוויה כפי שהיא.
ה"ערך" היחיד של זה הוא שעם הזמן פחות דברים מפריעים לך.
פחות מפריע לך כשמדברים אליך לא יפה, ופחות מפריע לך כשדברים לא קורים כפי שאתה "רוצה" שיקרו.
אם כבר הגעת לשם, ושום דבר לא מפריע לך יותר, הרי שבאמת אין לך צורך בכל זה.
אם לא, אולי שווה לברר מאיפה ה"מפריע לי" הזה מגיע, וזו לתחושתי אחת הדרכים לעשות זאת.
שיהיה שבוע נהדר ומופלא.
