ההלכות לגבי תענית הן
מגוונות, אם החולה טוען שהוא חייב לאכול. אבל הרופא לא אומר זאת. אם הרופא הוא שאומר, אבל החולה לא אומר זאת. ועוד מספר דוגמאות. אין ספק שכאשר האוכל של הסוכרתי הינו בעיקר לאיזון, ולא לתיאבון אזיי האוכל משמש כתרופה חיונית, ואין לאסור כלל. רק שיש את הנושא שחייבים להקפיד עליו. 1) מדין תורה, אסור לאכול ולשתות ביום כיפור. 2) האוכל או השותה חייב בעונש הנפסק. ולכן, כל חולה שחייב לאכול, אוכל בפחות מהשיעור המחייב בעונש. היינו לא לאכול בשיעור של יותר גדול מתמר בכל תשע דקות לערך. וכן אותו שיעור לגבי שתיה. אכילה ושתיה אינן מצטרפין. זאת אומרת, שניתן להחזיק כוסית קטנה של ברנדי. ולמלאה במשקה, ובכל 10 דקות לשתות. וגם לאכול באותו הזמן. כי אכילה ושתיה אינן מצטרפין, שתיה נחשבת לעצמה ואכילה לעצמה. ואז אכלנו בלית ברירה. אך איננו מתחייבים. מובן שלא מדובר לגבי חולה שאין בו דעת, או שאינו שולט בזה, או שאין לרופאים שליטה על השיעור, ומה שנקרא "אין על מה לדבר". כי אז אפשר להאכילו כל הדרוש וללא שיעור הלכתי. שהרי מדובר באנוס, והרי כלל קבוע :אניס, רחמנא פטריה. =מי שנאנס לבצע משהו בניגוד לדין, התורה פוטרת אותו, וממילא אינו חייב. גמר חתימה טובה ושנה טובה מתוקה ובריאה.