נכון, לשיר זה נפלא !
ובאמת היה כיף. אוקי, הסיפור שלי הוא ארוך, אז אני אשתדל לקצר. חליתי באנורקסיה בגיל 13. נכנסתי ויצאתי מטיפולים, עד שבגיל 19, לאחר שהמצב הדרדר לדיכאון קליני חמור ביותר, הפרעות חרדה שמנעו ממני לצאת מהבית למשך יותר מחצי שנה והטריפו לי את המוח, פגיעה עצמית וייאוש עמוק, החלטתי לעזור לעצמי. התאשפזתי בתל השומר והייתי שם 5 חודשים. קיבלתי תרופות ופגשתי את אחת מהמטפלות המדהימות ביותר (והמלאך השומר הפרטי שלי
). כשיצאתי משם, הדיכאון והחרדות עדיין לא היו במצב מזהיר. פיסית הייתי בריאה, אך נפשית הרגשתי מיואשת לחלוטין. נאחזתי בתפריט שקיבלתי באובססיביות שהתבררה כמועילה. בשנה הראשונה לאחר השחרור רק עבדתי על להתחיל לצאת מהבית. הייתי יוצאת פעם בשבוע לשעתיים ואחר כך פעמיים בשבוע. אחר כך אפילו התחלתי לעבוד קצת וללמוד באוניברסיטה בתכנית חלקית. שרדתי, לא יותר מזה. לא הייתי מאושרת, לא הייתי בריאה, ואפילו לא ידעתי בשביל מה אני מתאמצת ממש. מעין כוח פנימי שלא איבד תקווה, כנראה. עד שלפני שנתיים התחילה לקרות לי סדרה של ארועים שהובילה אותי "לגלות את עצמי באמת". כשאמרתי מקודם שהייתה לי תמיד תשוקה אדירה לחיות, התכוונתי לכך. בתור ילדה היו לי אינסוף חלומות. רובם בתחום האמנות - שירה, משחק, ריקוד, כתיבה. במשך הזמן וככל שהחמירה המחלה והביקורתיות העצמית שלי, ויחד איתם הביטחון העצמי ירד, ויתרתי על כל החלומות שלי. היום אני מבינה שבגלל זה לא הרגשתי שום רצון לחיות - כי שאלתי את עצמי כל הזמן בשביל מה? עד שהחלומות שלי התחילו פתאום להתגשם לי. פגשתי מישהי שמאד עודדה אותי להגשים את החלומות שלי, ומכיוון שהיא בעצמה אמנית והיא נטעה בי ביטחון עצמי ומכיוון שהיא אהבה אותי, למדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי, להאמין בחלומות שלי ולא לוותר עליהם. אז גם התחלתי לשים לב שדברים שאני חושבת עליהם - קורים, מתגשמים. התחלתי לקרוא כל ספר "עידן חדש" שהיה בחנויות, ולמדתי על יצירת מציאות. כיצד המחשבות שלנו יוצרות לעצמינו את המציאות - וזה הוכיח את עצמו כל הזמן! הבנתי שכל הזמן הזה לא נתתי לעצמי להיות מי שאני באמת. בשנתיים האחרונות עברתי המון תהליכים עם עצמי. היום אני מתקשרת, אני רייקי מאסטר, אני מטפלת באנרגיות ובייעוץ. אני שרה, רוקדת, משחקת, כותבת ומגשימה את כל החלומות שלי. אני רוח חופשיה ששמחה להיות בגוף, מבינה מאיפה הגעתי ולמה. אני אוהבת את הגוף שלי, אוכלת לגמרי חופשי. לא נשקלתי כבר שנתיים ואני מרגישה עם זה מצוין. אני כבר שנה וחצי בלי תרופות ושנה בלי טיפול בכלל. היום אני חברה של הפסיכיאטרית שלי ומטפלת ביחד איתה. אני מאושרת, מלאה באהבה, לא סובלת משום חרדה, שום דיכאון, שום כפייתיות. פעם לא האמנתי שאפשר להבריא מאף אחת מהמחלות הללו. חשבתי שאצטרך ללמוד לחיות איתן. היום אני מבינה שבריאות היא המצב הטבעי שלי. אני מבינה שהמחלה שלי לא נבעה מכך שהייתי דפוקה. אני תמיד ראיתי את עצמי כבלתי כשירה לחיים. שנאתי את עצמי. הרגשתי זרה בעולם הזה. מצד אחד כל כך קינאתי בבני אנוש, ומצד שני סלדתי מהם, פחדתי מהם. היום אני יודעת שמה שעשה אותי חולה לא היה עולם החלומות שלי או הרצון שלי לעשות דברים אחרת, אלא רק השיפוטיות שלי לגבי זה. אני לא רציתי להיות כמו כולם, ופעם חשבתי שזה לא בסדר, שאני לא אצליח כך. היום אני יודעת שאף אחד הוא לא כמו כולם! כל אחד הוא אחד ומיוחד ואני לא חייבת לעשות שום דבר שאני לא רוצה לעשות, להיות אף אחד אחר חוץ ממני עצמי - כי זה נפלא. זהו בקצרה. אני יודעת שיש עוד הרבה, אבל ההודעה הזו גם כך כבר ארוכה ובטח קשה לעיכול
תרתי משמע. אז זה התקציר. מקווה שלא היה יותר מדי ארוך...
