אי אפשר לשכוח וגם לא צריך
הכאב לא נהיה יותר קל אבל מה שעוזר זה הזכרונות, לצחוק על מה שהיה מצחיק ולבכות על מה שעצוב, להגיד בקול מה רונן היה עושה בהזדמנות מסויימת, איך הוא היה מגיב, כועס, צוחק. במשך הזמן למדתי שככל שאני מזכירה את רונן, את מעשיו את חייו יותר קל לי לשאת את המשא, כי כשמדברים עליו הוא הופך למוחשי, לא רק זיכרון אלא ממש נוכחות, תזכורת שהוא היה וככל שאני חיה לא אתן לאף אחד לשכוח אותו. החיים ממשיכים בלעדיו פיזית אבל איתו יותר מתמיד כי הוא נשאר חקוק בתוך הלב והפך לחלק בלתי נפרד ממני.
