אם יש משהו שלמדתי באוניברסיטה
זה לבשל. בממוצע אני מניח אני מבשל כמעט שעה ביום, שזה לא כולל ניסויים שאני עושה בעיקר בסופי שבוע (אפיית לחמים, קינוחים למיניהם, רטבים וכו) וקריאת ספרות, אבל זה מתקזז כי בדרך כלל אני מבשל לחברים. בשנה הראשונה שעוד היה זמן ואנשים במעונות התלהבו מהאוכל פתחתי קורס ל"איך לאכול טוב באוניברסיטה בלי לבשל יותר מדי". דווקא הצליח לא רע, רק שכמה אנשים היו בלי חוש בישול כלשהוא, ובאיזשהוא שלב נמאס היה לשכנים להריח אורז שרוף, אז ירדתי מהנושא, מה גם שרוב האנשים חשבו שרבע שעה זה כבר היה "יותר מדי". הכל טרי, שזה אומר, הכל.אני פשוט לא מסוגל לאכול שום דבר שיוצא מקופסה. קשה לי מאוד להכניס משהו לפה שאני לא יודע מהיכן הוא בא, או אילו Es הוא מכיל. רטבים למיניהם אני מכין תמיד לבד (לסלטים, ממרחים מסוימים כמו פסטו או ממרח זיתים, יוגורטים מטובלים). אחרי כל טיול בחלק זה או אחר של העולם אני נוהג לקנות מצרכים מקומיים וכמה ספרי בישול כדי לנסות את העניין בבית. אחרי כמה פעמים מתחילים לשנות את זה לגוון יותר "אירופאי" (כי אף אחד פה לא באמת מסוגל לאכול אוכל אסייאתי אותנתי). אני פשוט לא מסוגל לאכול שום דבר שיוצא מקופסה. לאחרונה אני חוטא עם אוכל אינדונזי ווריאציות של בראוניס

נגיד יום שבת הייתה ארוחת ערב גדולה עם 6 אנשים והתפריט כלל: מרק דלעת עם שמנת + סלט ארוגולה עם גבינת עיזים ברוטב דבש וחרדל פסטה עם רוטב עגבניות ופירות ים סורבט מלון עוגת שוקולד עם גלידה (מתכונים יש לכל דורש) טעים.